הרחק מהיעדרו – שז

הרחק מהעדרוספרון צנום, 154 עמודים בסך הכל, וכבד. כבד מאד.

 אשה אחת, בת 34, חיה עם אביה בן הששים ומשהו באותו בית, באותה דירה שיש לה רק סלון אחד וחדר שינה אחד.

האם מתה זה מכבר.

 האשה הזו ואביה חולקים חדר שינה אחד ומטה אחת.

 לאט-לאט נגול המסך, ונגלים היחסים שביניהם: אין הם רק אב ובתו, אלא, במין הסתכלות מעוותת, גם נאהבים.

אבל הם לא

הם לא נאהבים.

הם לא יכולים להיות נאהבים

הם אב ובתו

אב, שמילדות, מדכא את גופה ורוחה, עד עפר.

הופך אותה לשפחה

חסרת כח, חסרת כח רצון, חסרת כל.

 אפילו שם אין לה, בפיו; אהובתי, הוא קורא לה, ממל'ה שלי, מתוקה שלי.

ואם היא לרגע מסרבת, מיד חוזרים כל האיומים, והקללות הנוראיות, וההקטנה עד אפס.

 אבל היא לא רוצה להיות שם, אם רק היה לה כח.

אבל היא אוהבת רק אותו, היא לא מכירה אהבה אחרת (והלא כולנו אוהבים את הורינו, ותלויים בהם בילדותנו, ואין אנו יודעים שאפשר אחרת)

 "אני רוצה לדחוף אצבע ולהקיא הכול. את כל מה שאכלתי אי-פעם בחיים שלי. את כל זיכרונותי. כל דבר שקרה לי מאז ולתמיד. כל רגש אשמה על כל החטאים האיומים שלי – והרי חטאתי חטאים איומים. אף אל פי שהפסיכולוגית שלי אומרת אחרת. כעת ברורה לי האמת. אני מלוכלכת, מזוהמת, והזיהום נמצא לא רק במערכת העיכול שלי. הוא נמצא בכל מקום ומקום בגוף שלי. בתוך הוורידים, במחזור הדם, בעצמות, בשרירים, בנחיריים, בשורשי השערות שלי. אין שום דרך להתנקות, אין שום דרך, אני אבודה!" (עמ' 100).

שז היתה פעם ילדה והיה לה שם משלה; והיא בחרה לעזוב את חייה הקודמים, באומץ רב יש לציין, עזבה אותם, ובחרה לה שם חדש – שם זמני – ראשי תיבות: שז.

ונשארה כך.

שז מופיעה בספר הזה בגוף שלישי, כמי שפוגשת את גיבורתו, ומאפשרת לה מפלט כלשהו. אבל שז לא באמת התנתקה מעברה, לא באמת שוכחת: "בשביל מה היית צריך להזכיר לה שהיא צוחקת? לא יכולת לאפשר לה רגע של שכחה? רגע אחד שבו היא תשכח מאיפה באה? תשכח שאינה יכולה לצחוק. תשכח שכל צחוק שחומק מפיה הוא בבחינת נס." (עמ' 144)

הספר הזה, מעבר לכתיבתו הסוחפת והמצוינת, הוא תזכורת כואבת לדברים שקורים סביבנו, ואנחנו לא רואים, ולא יודעים, או בוחרים שלא לדעת ולא לראות. הספר הזה מומלץ מאד.

הרחק מהיעדרו – שז. הוצאת עם עובד. (154 עמודים)

 (פורסם ב– 19 נובמבר, 2010 בפורום הספרים של YNET)

אלה יווניה קוראת ספרים