סוף דבר – יעקב שבתאי

סוף דבר

מאיר, מהנדס תל אביבי בתחילת שנות הארבעים שלו, שנות המשבר, מתחיל להכיר בסופיות החיים, ואין הדבר מוצא חן בעיניו כלל ועיקר.

בכלל – החיים לא ממש מחייכים אליו, או כך לפחות הוא מרגיש; אשתו, היה לה איזה עניין עם איזה גבר אחר – בגידה – אבל היא לא מעוניינת לדבר על זה.

סביבו הגברים "כובשים" נשים, ומנהלים רשימות על כיבושים, והוא – בכל פעם שמזדמנת לו איזו הזדמנות, מיד הוא נתקף בכל מיני הרהורי חרטה, ולא ממש נהנה.

אמו, שתמיד, גם מבלי ששם לב לכך, היתה עוגן קבוע ואוהב ומגן בחייו, מסתלקת לה כך פתאום, ואביו מתגלה כמשענת קנה רצוץ.

לחץ דם גבוה מעט שמתגלה אצלו, מהווה מקור לדאגה חדשה.

לא קל לו, למאיר; החיים מעתה כיוונם אחד.

לאט-לאט מתגלה לקורא(ת) טיפוס שהוא בעיקר מעצבן; שום דבר לא טוב לו, כל הזמן הוא מצטער על הזדמנויות שהחמיץ, תמיד רוצה להיות במקום אחר, תמיד עם אשה אחרת.

בכלל – בעניין הנשים הוא ממש מרגיז. רובן ככולן "מככבות" בדמיונותיו, אבל בעיקר כמין איזה "כלי"; הדיבורים עליהן, עם גברים אחרים, סקסיסטיים להפליא.

מין איש לא נעים כזה במיוחד.

מי ששבתה את לבי הנה דווקא האם, זו שמתה כך והשאירה אותו יתום. זו שתמיד קבלה את פניו, גם כשכל מה שרצתה זה קצת שקט, קצת זמן לעצמה: "… בהרגשת חידלון כל-כך נוראה, כאילו כל חייה עומדים להיאפס… אמרה שהיא לא בנויה טוב לחיים, שכן, דברים רבים מדי, לאינספור, ביניהם פעוטים ובלתי חשובים, אשר התרחשו לפני שנים רבות, מציקים לה ומדכדכים אותה כאילו התרחשו אתמול וכאילו ניתן עוד לתקן אותם, ושבעצם, ככל שחולפות השנים… היא פחות ופחות מבינה את החיים… והיא חשה שהיא מרחפת בלי מטרה ובלי יכולת לחוזר ולהיאחז במשהו..."

אבל היא מתה, ומותירה את בנה חסר שקט יותר מקודם, נרגן יותר, בלתי מרוצה.

מעצבן.

סוף דבר – יעקב שבתאי. הוצאת הספריה החדשה. (247 עמודים)

(פורסם ב – 31 מרץ, 2011 בפורום הספרים של YNET)

אלה יווניה קוראת ספרים