ארכיון הקטגוריה: סקירות ספרים

יריית פרידה – לינווד ברקלי

יש לו את זה, ללינווד ברקלי, יש לו היכולת לכתוב סיפור מתח מרתק מהחל עד כלה, גם כשנדמה לך שהפתרון כבר ידוע וברור, גם אם סיפר לך מה הפתרון באמצע הספר, גם אם יש לא מעט מופרכויות עלילתיות, שההסתברות להן שואפת לאפס, גם אז, 464 עמודים ייקראו בלי נשימה ובלי הפסקה מהחל עד כלה (חוץ מהחיים עצמם, שיש להם נטייה להפריע באמצע ספרים).

כמו לא מעט סופרי מתח בני זמננו כותב ברקלי בסוג של המשכים; זירת העלילה היא אותה עיר מדומיינת (פרומיס פולס, במקרה הזה), הגיבורים הראשיים, אלה שיפענחו את התעלומה, הם אותם גיבורים, ואם קראת ספרים קודמים בסדרה, תוכל(י) אפילו לזכור את תולדותיהם, אבל הסיפור עומד בפני עצמו, וניתן  לקרוא גם שלא לפי הסדר, אם כי האיזכורים לארועים קודמים, מספרים קודמים, משמשים "פילרים" ומרחיבים מעט את יריעת הספר.

בריאן גאפני, בחור צעיר ותמים, גבולי, כך נראה לי, העובד בשטיפת מכוניות, נעלם למשך יומיים וכשנמצא, ממש באותו המקום בו נראה לאחרונה, נמצא מטושטש ומבולבל ועל גבו כתובת קעקע עם כיתוב משונה, שאף אחד לא יכול לשייך לכלום.

בארי דאקוורת, קצין המשטרה (שהופיע כבר בספרים קודמים של ברקלי) ממונה מטעם המשטרה לחקור את התעלומה.

להמשיך לקרוא

Share

הפרדס – לארי טרמבלה

"… אי אפשר להסביר הכול. גם את המלחמה אי אפשר להסביר כשהיא הורגת ילדים,.." (*)

אב, אם, שני בנים בני תשע, תאומים, אמד (אחמד?) ועזיז. על פי שמותיהם חיים באיזו מדינה ערבית, אבל שמה ומיקומה אינם מצויינים. הורי האב נהרגו בהפצצה; טיל שנורה "מעבר להר"  ופגע בביתם והרגם. הבית נטוע בפרדס שנטע הסב, מקום שאיש ללא חשב שיוכל לצמוח בו דבר מה, והסב הצליח, ונטע פרדס והקים לו בית.

מעבר להר נמצא האויב, עלום שם אף הוא, פניו נסתרות.

אחותה של האם נישאה לאיש והיגרה לאמריקה. נישאה לאיש מן "האויב", ועל כן אין האב מאפשר לאם לקחת את בניו אליה. עזיז חולה, הרופאים צופים את מותו הקרב.

המלחמה הגיעה אליהם; מלחמה בין שני שבטים יריבים? בין אחים? לא ידוע.

אבל הנקמה מתבקשת, וילדים הריהם חיילים בפוטנציה, ואין שום סיבה שלא יתחילו כבר בגיל צעיר. ובכלל – קורבנות צעירים שנפלו בפעולות גבורה פותחים את השער לכל בני משפחותיהם לגן העדן, והמשפחות השכולות זוכות לכבוד וליקר משום שבניהן הקריבו את חייהם על מזבח המאבק הצודק והנכון, ועל הכבוד, ועל הנקמה ועל כל מיני עניינים חשובים שבני אדם נלחמים.

להמשיך לקרוא

Share

לעולם אל תתן לי ללכת – קזואו אישיגורו

"כשאני חושבת על זה עכשיו, אני מבינה בדיעבד שהיינו בדיוק בגיל שבו ידענו כמה דברים על עצמנו – מי אנחנו, במה אנחנו שונים מהמשגיחים שלנו ומן האנשים שבחוץ – אבל עדיין לא הבנו מה המשמעות של כל אלה. " (*)

מכל הדיסטופיות שקראתי, דומה שזאת המטרידה ביותר; לא משום התאורים המזעזעים, כי אין, לא משום ציור-תמונת-סוף-העולם, או מה שנשאר ממנו, לא שלטון רודני ואכזר. לא. רק חיי יומיום שלווים, כפריים, נעימים.

אבל יש משהו ברקע, משהו שאנו יודעים שקיים, אבל לא יודעים מהו, משהו שמאיים על כל השלווה הזאת.

יש כמה רמזים מטרימים, זרועים לאורך הספר, יש תהיות העולות בזמן הקריאה, גם האמת, כשהיא נגלית סוף סוף, נקראת כמעט באדישות, עד שמסתכלים במבט כולל ומקיף, עד שמתחילים להבין ולעכל את גודל הזוועה המתוארת במלים מדודות ומדוייקות.

אשה אחת, קתי ה', שבהווה של הספר נזכרת בעברה ופורשת אותו לעיני הקורא/ת, מספרת על חווה הנקראת הלשם, ובה גדלים ילדים בכל מיני גילאים, מין פנימיה שכמותה פגשנו כבר בלא מעט ספרים.

חברת הילדים בפנימיה, הדינמיקה ביניהם, המבוגרים בחיי הילדים,.שכאן נקראים "משגיחים", כל אלה הופיעו כבר בספרות לאורך השנים, אלא שכאן יש משהו אחר, או, בעצם, אין; אין הורים, או געגועים או זכרונות בכלל מהתקופה של לפני, אין מגע עם הסביבה, עם "החוץ", אין אפילו אזור מדויק בו נמצאת החווה. מין אי בודד ברחבי האין.

להמשיך לקרוא

Share

הזמן שנפער – ג'נט וינטרסון

"מה הטעם בזמן אם אין לך אותו?" (עמ' 160)

"…להתאבל זה לחיות עם מישהי שאיננה." (עמ' 30)

הוצאת הוגארת פרס, שנוסדה על ידי לאונרד ווירג'יניה וולף, ופועלת כיום כהוצאה תחת ראנדום האוס, יזמה סדרת ספרים בה נקראים סופרות וסופרים ידועים בני זמננו לכתוב מחדש מחזות של שייקספיר; מרגרט אטווד עשתה זאת עם "זרע רע", הגרסה שלה ל"הסערה", יו נסבו כתב את גרסתו ל"מקבת", ועוד.

ג'נט וינטרסון בחרה ב"אגדת חורף"; סיפור שיש בו קנאה עזה ובלתי מתפשרת, צער רב ואהבה גדולה, וסליחה ואיחוי וריפוי ולוּ רק במעט.

ליאו וקסנו גדלו יחד והיו "החברים הכי טובים", בלתי נפרדים, גם כשליאו נישא למימי, זמרת מופלאה, ונולד בנם, מיילו; גם כשלקסנו נולד בן לאשה שחיה בנפרד ממנו, והם שמרו על איזה קשר רופף; כשליאו פנה לעסקי נדל"ן וקסנו פיתח משחקי מחשב שיש בהם יותר פיוט ופחות הרג ואיסוף גופות.

מתישהו ליאו פיתח קנאה עזה, עזה ומאכּלת. מימי נשאה ברחמה את בתם, והוא החליט כי הבת אינה בתו אלא של קסנו, משום שיש ביניהם רומן. ולא עזרו כל השכנועים, וכל המלים. לאחר הלידה סירב לעשות בדיקת דנ"א, ובעורמה גנב את התינוקת וניסה לשלוח אותה למי שחשב שהוא האב – לקסנו.

להמשיך לקרוא

Share

קרוב ממה שנדמה – בראד פרקס

"… אין להמעיט בכוחו של הדמיון האנושי. הוא העניק לנו הכל, מדתות ששינו את העולם עד לפצצה הגרעינית. הוא מסוגל בהחלט להחזיק בחורה שמשקלה כחמישים קילו כבולה לשדים שבמוחה." (עמ' 58)

למלאני באריק היה, לכאורה, הכל. בעל אוהב, דוקטורנט באוניברסיטה עם אופק לקידום וקביעות, בית משלהם (עם משכנתא עצומה, אבל היי, ככה זה אצל כולם), משרה בטוחה, שאולי אינה משרת חלומות, ומעסיק מעצבן במיוחד, אבל עם ביטוח בריאות צמוד, עניין משמעותי עד מאד בארצות הברית של ימינו, והכי חשוב – תינוק קטן ואהוב ויפה כמו שרק תינוקות יכולים להיות.

היה לה הכל, לכאורה; והיו לה גם שדים נרדמים במוחה, כאלה שהדחיקה לתמיד, כך קיוותה, כאלה שלא אמורים היו להעיב על חייה. מלאני באריק באה מבית הרוס, עם אב מכה ואם חסרת אונים, נשלחה הלוך וחזור בין בתי אומנה, פנימיות לילדים מבתים הרוסים, הלוך וחזור. שנה לפני כן גם נאנסה, בדירתה הקודמת, קצת לפני שהתחתנה עם בן; התעוררה באמצע הלילה עם עוד אדם בחדר, מכוסה מכף רגל עד ראש שהכריח אותה, באיומי סכין להתפשט, ואחרי שעשה בה כרצונו, אסף כל בדל ראיה אפשרי ונעלם.

אבל אלה שדים נרדמים, ואם ממשיכים להדחיק אותם, אפשר להמשיך בחיים.

שום דבר לא הכין אותה ליום שבו באה, באיחור ניכר, להוציא את בנה התינוק מן המעון בו שהה בשעות היום, עת עבדה, וגילתה כי בנה נלקח על ידי שרותי הרווחה, משום שהמשטרה תפסה כמות מסחרית של קוקאין בביתה.

להמשיך לקרוא

Share

רומן – מיכל קובזמן

"… אני עומדת על סף התהום, ואין מי שימשוך אותי אחורה." (עמ' 243)

לא פעם תהיתי מיהם האנשים והנשים ההולכים לסדנאות כתיבה, והרי יש כל כך הרבה סדנאות ובתי ספר בהם מלמדים לכתוב, ואפילו באוניברסיטאות כבר יש חוגים לכתיבה; מיהם האנשים האלה?

אמנם, מדי פעם נתקלתי בספר ביכורים זה או אחר, ובעמוד התודות מוזכרים המורים שליוו את הסופר/ת (מתי, אגב, אדם יכול לאמץ לעצמו את התואר הזה "סופר"? אחרי ספר אחד? שניים? חמישה? עוד תהייה המלווה אותי. אבל זה כבר ענין אחר.) והלא, אם אעשה חשבון פשוט, יש הרבה יותר תלמידים בסדנאות ובבתי הספר הללו, מאשר ספרי ביכורים היוצאים לאור, מה גם שחלקם של אותם ספרי ביכורים נכתבו על ידי אנשים ונשים שלא עברו כל הכשרה שכזו?

בספר הזה מצאתי כמה וכמה נשים ואנשים שהסיבות להצטרפותם לסדנה לא כללו ספר בסופה; למשל מיקי, שהגיע באיחור, ונמצא בסדנה על פי המלצת אשתו. למשל איה. איה הגיעה משום שהפסיכולוג שלה חשב שאולי דרך סדנת כתיבה תמצא דרך לפתוח את המורסה המקננת בנפשה. זו המכונה בינה לבינה "איה האחרת", זו שאסור להציג לעולם, זו שמתחת לעור. אוי, איה.

להמשיך לקרוא

Share

סירת מבטחים (ספר האבק I) – פיליפ פולמן

המלים האחרונות בספר הן: "המשך יבוא…"; אבל הספר עומד גם בפני עצמו. אפשר כמובן לקרוא את הטרילוגיה הקודמת של פולמן "חומריו האפלים" המצוינת ביותר, טרילוגיה שמבחינה כרונולוגית מאוחרת ל"ספר האבק", ונכתבה כעשרים שנה לפניו, ומציגה את העולם המקביל המופיע ב"ספר האבק", אבל אפשר, כאמור לקראו גם כך, ללא תוספות לפניו או אחריו.

ביקום מקביל לשלנו (כך, בכל אופן אפשר להבין אם קראנו את "חומריו האפלים" לפני הספר הזה), במקום דומה לאנגליה, בזמן שנראה כמו המאה ה- 18 לערך (אבל אי אפשר לדעת, משום שזה יקום מקביל), בפונדק קטן, לא רחוק מאוקספורד, גדל נער צעיר, מלקולם שמו, חכם למדי, שהחיים הועידו לו לימוד מינימלי, ולאחר מכן התמחות באיזו מלאכה. בינתיים הוא מסייע להוריו בעבודות השונות בפונדק, ומנסה ידיו בכל מיני מלאכות ממלאכות שונות – דיג, נגרות. מלקולם שומע במסגרת עבודתו בפונדק כל מיני שיחות בין אנשים שונים, חלקם מוזרים למדי, ויום אחד הוא שומע דיבורים על תינוקת שהופקדה במנזר הסמוך לטיפול הנזירות, על מוצאה המיוחס, כנראה, ועל האנשים המבקשים לשים ידם עליה (לא ברור למה).

השלטון בבריטניה נמצא בעיקר בידי הכנסיה, ויש אופוזיציה מסוימת מצד המלומדים, אם כי כוחם מועט הן בגלל מספרם המצומצם והן בגלל  שההשכלה היא נחלתם של מעטים, ומלבד זאת, למלומדים אין האמצעים או היכולת להטיל אימה כמו כוחות השיטור הפועלים מטעם הכנסיה.

להמשיך לקרוא

Share

גיא בן הינום – יפתח אשכנזי

כמו קליידוסקופ שלא מפסיק להסתובב והעיניים "רודפות" אחרי כל הצורות היפות המתחלפות בלי הפסק, כמו מוזיקה קצבית שאינה מרפה לרגע, מניעה את הגוף על פי קצב ואי אפשר להפסיק, כמו בליל קולות המבליחים, תופסים את האוזן לרגע, ומיד מפנים מקום לקול הבא, כך ספרו של יפתח אשכנזי "גיא בן הינום" תופס את כל תשומת הלב ו"מתנפל" על הקורא/ת, מקיף מכל הצדדים ומלמעלה ומלמטה, לא מרפה לרגע, לא מאפשר דקה של מנוחה, אפילו לא ב"קפיצות" אל האשראם – האש-רמה – של הגורו, שמחשבותיה אינן מרפות ממנה ואינן מאפשרות אפילו לה לנוח.

כמו ירושלים – שיש בה יופי וכיעור, רעש ושקט, אור וחושך, מאמינים מכל הדתות, משוגעים ותמהונים, רדופים ורודפים, ואין רגע מנוחה, כך הספר הזה, שצריך ורצוי לקראו בקריאה אחת רצופה, כדי שאפשר יהיה לעקוב אחרי כל ההתרחשויות והדמויות, בלי (כמעט בלי) להתבלבל; אחרת צריך, אחרי הפסקה, כשלוקחים את הספר ליד, לעצור רגע ולנסות לחבר את כל החוטים, כדי שהקריאה תמשיך בלי לתהות מיהו מי.

עלילות ראשיות ועלילות משנה בו, בספר הזה, גיבורים ראשיים וגיבורות ראשיות, וגיבורי משנה, פסקאות קצרות יותר או פחות המדלגות בין גיבור לגיבורה, ראשי או משנית וחזור ושוב ושוב.

קיץ 2015. ירושלים. יונתן שלם שפעם היה בקיבוץ, ובצבא היה בצוות מובחר בדובדבן, שהיה פעם במשטרה בצוות חוקרים מצוין, והודח ממנו ליחידה אחרת, כזו המתעסקת בפשיעה / בטרור של יהודים כנגד ערבים. יחידה שאנשיה לא ממש מתאמצים לפתור את כל הפשעים הנקרים בדרכם. "… הסיבה שאנשי היחידה לא מצטיינים בעבודתם היא שאף אחד לא באמת רוצה שהם יצליחו. יש מספיק אנשים שחושבים שנוער הגבעות צודקים באופן עקרוני ושעדיף לתת להם להמשיך, או שהם סתם ילדים שובבים, ויש גם מספיק אנשים שחשוב להם לרַצות את מי שמסכים עם נוער הגבעות ורואה בהם תמימים, כדי שכל חוקר יבין שיש מקרים שעדיף להשאיר פתוחים. …" (עמ' 56)

להמשיך לקרוא

Share

אמא של הים – דונטלה די פייטרנטוניו

מזמן מזמן, כשהייתי ילדה קטנה (או קצת פחות), ולא הייתי לגמרי מרוצה מהלימונים שהחיים חילקו לי (גם לא מהאגסים והתפוחים, ואפילו הסוכריות), דמיינתי לעצמי שאני בטח ילדה מאומצת, ושההורים שלי הם בכלל מלך ומלכה (או משהו כזה, כי המלכים והמלכות והנסיכים והנסיכות היחידים שהכרתי היו אלה שבספרים), שוודאי נחטפתי או נלקחתי בדרך זו או אחרת, ושהם מחפשים אותי ויום אחד ימצאו, ואז אהיה נסיכה חשובה, ולא רק ילדה אחת בבית הילדים בקיבוץ..

אז דמיינתי; ילדות (וגם ילדים) מדמיינות דברים. זו דרכו של עולם.

"בגיל שלוש-עשרה לא הכרתי את אמי האחרת.
עליתי במאמץ במדרגות הבית שלה עם מזוודה לא נוחה ותיק מלא ערבוביית נעליים. על המישורת קיבל את פני ריח של טיגון טרי והַמְתנה. הדלת סירבה להיפתח, מישהו מבפנים טילטל אותה בלי מילים והתעסק במנעול. הסתכלתי על עכביש מתנועע בחלל הריק, תלוי על קצה קוּר.
לאחר נקישה מתכתית הופיעה ילדה עם צמות רפויות בנות כמה ימים. זאת היתה אחותי, אבל מעולם לא ראיתי אותה. היא הסיטה את הדלת כדי לתת לי להיכנס ולא הסירה ממני את עיניה החודרות. היינו דומות אז, יותר מאשר כבוגרות.
" (עמ' 7)

להמשיך לקרוא

Share

האישה שלא הייתה- אילה בן-פורת

כבר מזמן לא התרגזתי כל כך על גיבור/ת ספר; כזאת שאת מנסה להזדהות אתה, כי היא כל כך מזמינה, כי הכתיבה כל כך משכנעת (זוכרות את הומברט הומברט? אז משהו כזה), אבל אז את לוקחת צעד אחד אחורה, או החוצה, וממש מתרגזת עליה, על פקד סיגל שמש-לוין ממשטרת גבעתיים, גיבורת הספר החדש (ועל פי ההבטחה על גב הספר – הראשון בסדרת ספרים) של אילה בן-פורת. מתרגזת, כי למה היא מתנהגת ככה? איך היא מרשה לעצמה לאַין כמעט את כל מה שהיא כשהיא נבלעת בעבודתה. כאילו כל העולם מסביב לא קיים.

פקד סיגל שמש-לוין נמצאת בסערת רגשות מסוימת בתוך תחנת המשטרה בה היא עובדת; המפקד שלה במשך כך וכך שנים, זה שהייתה ביניהם הבנה מלאה וסימביוזה מצוינת, הועבר מתפקידו בשל התנהגות שאינה הולמת, ובמקומו הגיעה מפקדת חדשה (טוב, אצלה יש פחות סיכויים להתנהגות בלתי הולמת), וכל האווירה בחדר המפקד השתנתה, ומשימות וחקירות חולקו מחדש.

פקד סיגל-שמש לוין נתבקשה לעיין בחמישה תיקי נעדרים, שנותרו פתוחים כבר מספר שנים, וצריך לעדכן, או לבדוק מה ניתן, אם ניתן לעשות בהם. תיק אחד תפס את עיניה; אשה אחת, יפית נעים, נעלמה יום אחד ומאז לא נודעו עקבותיה. אשה צעירה, יחסית, אם לשני ילדים, נשואה. לא הגיעה לעבודה יום אחד, ואף אחד לא יכול היה להצביע על איזשהו אירוע שקדם להיעלמות, משהו שיכול לרמז  על הסיבות להעלמותה. יום אחד היתה שם, הכינה אוכל לילדים, יצאה לעבודה, חזרה, ולמחרת נעלמה.

להמשיך לקרוא

Share