ארכיון הקטגוריה: סקירות ספרים

עשרה ספרי מקור שאהבתי במיוחד בתשע"ט

ושוב חלפה שנה עברית, ושוב, כמנהגי, בחרתי את עשרת ספרי המקור שהכי אהבתי השנה. הבחירה היתה קשה, משום שהיו יותר מעשרה ספרים שרציתי לכלול ברשימה – אבל המכסה נקבעה, ואני לא מתווכחת עם עצמי.

השנה גיליתי לא מעט סופרות חדשות (וגם סופרים, אבל סופרות יותר) וגם אם לא כולן נכללו ברשימה, אין בכך כדי להעיד על טיב הספרים, רק על קוצר היריעה.

ואלה הם – עשרת ספרי המקור "הכי" לשנת תשע"ט (המיקום ברשימה נקבע על פי סדר הקריאה בלבד, ואין לו שום משמעות מעבר לכך):

 

הראיון האחרון – אשכול נבו

משום שנדמה שהוא האישי ביותר שכתב נבו עד כה; "נדמה" משום שכלל אין זה ברור מה אמת (אם בכלל) ומה בדיה.

 

ארץ, עיר, ילדה –אביגיל קנטורוביץ'

על מקומה של אשה אחת (שיש עוד הרבה כמותה) בין ילדה שטרם נולד, אך כבר מכתיב את מעשיה וכופה עליה בעצם קיומו הפוגה בחיים, לבין אביה – הנוכח-נעדר תמיד בחייה.

להמשיך לקרוא

Share

החלון והמדרגות – עמרי חורש

"כל כך הרבה דברים יכולים להשתבש, לור. מפחיד אותי לחשוב איך העולם הזה עוד נשאר עומד. בימים האחרונים גיליתי שכולנו משק כנפיים קטן של פרפר. שכל נשימה שלנו, כל בחירה דפוקה שלנו, תהדהד אצל הנכדים שלנו, שזרעי הפורענות טמונים במקומות שאנחנו אפילו לא מודעים להם. …" (עמ' 132)

דניאל אוסטר, גיבור הספר המספר את כולו בגוף ראשון, הצליח להרגיז אותי כמעט מתחילת הסיפור; לא הצלחתי, בשום צורה ודרך, להבין את מניעיו. כשספר נכתב בגוף ראשון, נוטה הקורא/ת לסוג מסוים של הזדהות עם המספר/ת; ב"החלון והמדרגות" לא הצלחתי להזדהות אפילו קצת.

להיפך, לא חדלתי להתרגז ולקוות שדניאל אוסטר דנן "יקח את עצמו בידיים" ויחזור למסלול חייו "הנורמטיבי". אחרי הכל, כולנו עברנו אותו תהליך סוציאליזציה, ובעיני כולנו יש מה שהוא "נורמטיבי" ומה שהוא לא.

דניאל אוסטר הצעיר, רק בן 29, בנו של פול אוסטר המנוח (לא, לא הסופר, אם כי הספר הזה, כך הבנתי, נכתב באיזושהי זיקה או מחווה לפול אוסטר הסופר, ועל-כן חובבי אוסטר, שאני פחות נמנית עליהם, ימצאו שם אולי מפתחות ורמזים שאני לא מצאתי), מחליט יום אחד לשנות את חייו.

מין משבר גיל ה- 30 המתקרב שכזה.

הוא מתפטר ממקום עבודתו הקבוע, ומתחיל לתכנן את שארית חייו, בהתחשב בסכום הכסף שיעמוד לרשותו למשך זמן מסוים, שיקבל עם סיום העבודה.

להמשיך לקרוא

Share

The Testaments – Margaret Atwood

הספר "סיפורה של שפחה" יצא לאור לראשונה בשנת 1985.

הספר נחשב אייקוני בזמנו, אבל איכשהו, עם השנים, נשאר חקוק בעיקר בלבם וזכרונם של אוהדי אטווד האדוקים.

ב-1990 נעשה סרט על פי הספר, שלא זכה להצלחה גדולה, או לשבחים מרובים, ועל כן נשכח מלב.
(ראיתי את הסרט, פעם, והוא בהחלט מומלץ.)

ואז, בשנת 2016, שלושים שנים לאחר צאת הספר, כשהעולם כולו עבר שינויים טכנולוגיים, פוליטיים ועוד ועוד, פרצה סדרת הטלוויזיה, המבוססת על הספר, תוך התאמות (גאוניות, יש לציין) לתקופתנו, והרחבת הסיפור המקורי, מעבר לעדותה של ג'ון, המוכרת לנו גם בשם שלפרד, השפחה המספרת את סיפורה על גבי קלטות שנמצאו בשלהי המאה ה-22, והיוו בסיס למחקר על תקופת גלעד.

הצלחת סדרת הטלוויזיה הולידה, מטבע הדברים, עונות המשך; לסיפור בעונות אלה לא היה בסיס בספרה של אטווד, ולמרות הצלחתן של שתי העונות הנוספות, ולמרות שלאטווד היתה איזו דריסת רגל באזור התסריט (ואפילו תפקיד אורח באחד הפרקים), משהו היה חסר לאורך כל הדרך. כל זה במאמר מוסגר, משום שביקורת זו אינה עוסקת בסדרת הטלוויזיה, אלא בספר החדש שזה עתה יצא לאור – "העדויות" – The Testaments.

בבואה לכתוב את "העדויות" עמדו בפני אטווד מספר מכשולים; האחד – למרות שקוראיה הפצירו בה לאורך השנים, כך על פי עדותה, לספר עוד מקורותיה של ג'ון, הלא היא שלפרד, הרי שאותם קוראים וקוראות, או רובם לכל הפחות כבר הספיקו להתעדכן בקורותיה של שלפרד, ג'ון, דרך התפתחות העלילה בסדרת הטלוויזיה, ואין שום סיבה, וודאי לא לסופרת מצוינת כאטווד, לחזור ולספר במילותיה היא אותו הסיפור בדיוק.

בנוסף, אטווד בחרה, כך היא אומרת, לסיים את "סיפורה של שפחה" בסוף פתוח והותירה לכל קורא וקוראת לבחור את הסיום המתאים בעיניהם לסיפור.

להמשיך לקרוא

Share

יריית פרידה – לינווד ברקלי

יש לו את זה, ללינווד ברקלי, יש לו היכולת לכתוב סיפור מתח מרתק מהחל עד כלה, גם כשנדמה לך שהפתרון כבר ידוע וברור, גם אם סיפר לך מה הפתרון באמצע הספר, גם אם יש לא מעט מופרכויות עלילתיות, שההסתברות להן שואפת לאפס, גם אז, 464 עמודים ייקראו בלי נשימה ובלי הפסקה מהחל עד כלה (חוץ מהחיים עצמם, שיש להם נטייה להפריע באמצע ספרים).

כמו לא מעט סופרי מתח בני זמננו כותב ברקלי בסוג של המשכים; זירת העלילה היא אותה עיר מדומיינת (פרומיס פולס, במקרה הזה), הגיבורים הראשיים, אלה שיפענחו את התעלומה, הם אותם גיבורים, ואם קראת ספרים קודמים בסדרה, תוכל(י) אפילו לזכור את תולדותיהם, אבל הסיפור עומד בפני עצמו, וניתן  לקרוא גם שלא לפי הסדר, אם כי האיזכורים לארועים קודמים, מספרים קודמים, משמשים "פילרים" ומרחיבים מעט את יריעת הספר.

בריאן גאפני, בחור צעיר ותמים, גבולי, כך נראה לי, העובד בשטיפת מכוניות, נעלם למשך יומיים וכשנמצא, ממש באותו המקום בו נראה לאחרונה, נמצא מטושטש ומבולבל ועל גבו כתובת קעקע עם כיתוב משונה, שאף אחד לא יכול לשייך לכלום.

בארי דאקוורת, קצין המשטרה (שהופיע כבר בספרים קודמים של ברקלי) ממונה מטעם המשטרה לחקור את התעלומה.

להמשיך לקרוא

Share

הפרדס – לארי טרמבלה

"… אי אפשר להסביר הכול. גם את המלחמה אי אפשר להסביר כשהיא הורגת ילדים,.." (*)

אב, אם, שני בנים בני תשע, תאומים, אמד (אחמד?) ועזיז. על פי שמותיהם חיים באיזו מדינה ערבית, אבל שמה ומיקומה אינם מצויינים. הורי האב נהרגו בהפצצה; טיל שנורה "מעבר להר"  ופגע בביתם והרגם. הבית נטוע בפרדס שנטע הסב, מקום שאיש ללא חשב שיוכל לצמוח בו דבר מה, והסב הצליח, ונטע פרדס והקים לו בית.

מעבר להר נמצא האויב, עלום שם אף הוא, פניו נסתרות.

אחותה של האם נישאה לאיש והיגרה לאמריקה. נישאה לאיש מן "האויב", ועל כן אין האב מאפשר לאם לקחת את בניו אליה. עזיז חולה, הרופאים צופים את מותו הקרב.

המלחמה הגיעה אליהם; מלחמה בין שני שבטים יריבים? בין אחים? לא ידוע.

אבל הנקמה מתבקשת, וילדים הריהם חיילים בפוטנציה, ואין שום סיבה שלא יתחילו כבר בגיל צעיר. ובכלל – קורבנות צעירים שנפלו בפעולות גבורה פותחים את השער לכל בני משפחותיהם לגן העדן, והמשפחות השכולות זוכות לכבוד וליקר משום שבניהן הקריבו את חייהם על מזבח המאבק הצודק והנכון, ועל הכבוד, ועל הנקמה ועל כל מיני עניינים חשובים שבני אדם נלחמים.

להמשיך לקרוא

Share

לעולם אל תתן לי ללכת – קזואו אישיגורו

"כשאני חושבת על זה עכשיו, אני מבינה בדיעבד שהיינו בדיוק בגיל שבו ידענו כמה דברים על עצמנו – מי אנחנו, במה אנחנו שונים מהמשגיחים שלנו ומן האנשים שבחוץ – אבל עדיין לא הבנו מה המשמעות של כל אלה. " (*)

מכל הדיסטופיות שקראתי, דומה שזאת המטרידה ביותר; לא משום התאורים המזעזעים, כי אין, לא משום ציור-תמונת-סוף-העולם, או מה שנשאר ממנו, לא שלטון רודני ואכזר. לא. רק חיי יומיום שלווים, כפריים, נעימים.

אבל יש משהו ברקע, משהו שאנו יודעים שקיים, אבל לא יודעים מהו, משהו שמאיים על כל השלווה הזאת.

יש כמה רמזים מטרימים, זרועים לאורך הספר, יש תהיות העולות בזמן הקריאה, גם האמת, כשהיא נגלית סוף סוף, נקראת כמעט באדישות, עד שמסתכלים במבט כולל ומקיף, עד שמתחילים להבין ולעכל את גודל הזוועה המתוארת במלים מדודות ומדוייקות.

אשה אחת, קתי ה', שבהווה של הספר נזכרת בעברה ופורשת אותו לעיני הקורא/ת, מספרת על חווה הנקראת הלשם, ובה גדלים ילדים בכל מיני גילאים, מין פנימיה שכמותה פגשנו כבר בלא מעט ספרים.

חברת הילדים בפנימיה, הדינמיקה ביניהם, המבוגרים בחיי הילדים,.שכאן נקראים "משגיחים", כל אלה הופיעו כבר בספרות לאורך השנים, אלא שכאן יש משהו אחר, או, בעצם, אין; אין הורים, או געגועים או זכרונות בכלל מהתקופה של לפני, אין מגע עם הסביבה, עם "החוץ", אין אפילו אזור מדויק בו נמצאת החווה. מין אי בודד ברחבי האין.

להמשיך לקרוא

Share

הזמן שנפער – ג'נט וינטרסון

"מה הטעם בזמן אם אין לך אותו?" (עמ' 160)

"…להתאבל זה לחיות עם מישהי שאיננה." (עמ' 30)

הוצאת הוגארת פרס, שנוסדה על ידי לאונרד ווירג'יניה וולף, ופועלת כיום כהוצאה תחת ראנדום האוס, יזמה סדרת ספרים בה נקראים סופרות וסופרים ידועים בני זמננו לכתוב מחדש מחזות של שייקספיר; מרגרט אטווד עשתה זאת עם "זרע רע", הגרסה שלה ל"הסערה", יו נסבו כתב את גרסתו ל"מקבת", ועוד.

ג'נט וינטרסון בחרה ב"אגדת חורף"; סיפור שיש בו קנאה עזה ובלתי מתפשרת, צער רב ואהבה גדולה, וסליחה ואיחוי וריפוי ולוּ רק במעט.

ליאו וקסנו גדלו יחד והיו "החברים הכי טובים", בלתי נפרדים, גם כשליאו נישא למימי, זמרת מופלאה, ונולד בנם, מיילו; גם כשלקסנו נולד בן לאשה שחיה בנפרד ממנו, והם שמרו על איזה קשר רופף; כשליאו פנה לעסקי נדל"ן וקסנו פיתח משחקי מחשב שיש בהם יותר פיוט ופחות הרג ואיסוף גופות.

מתישהו ליאו פיתח קנאה עזה, עזה ומאכּלת. מימי נשאה ברחמה את בתם, והוא החליט כי הבת אינה בתו אלא של קסנו, משום שיש ביניהם רומן. ולא עזרו כל השכנועים, וכל המלים. לאחר הלידה סירב לעשות בדיקת דנ"א, ובעורמה גנב את התינוקת וניסה לשלוח אותה למי שחשב שהוא האב – לקסנו.

להמשיך לקרוא

Share

קרוב ממה שנדמה – בראד פרקס

"… אין להמעיט בכוחו של הדמיון האנושי. הוא העניק לנו הכל, מדתות ששינו את העולם עד לפצצה הגרעינית. הוא מסוגל בהחלט להחזיק בחורה שמשקלה כחמישים קילו כבולה לשדים שבמוחה." (עמ' 58)

למלאני באריק היה, לכאורה, הכל. בעל אוהב, דוקטורנט באוניברסיטה עם אופק לקידום וקביעות, בית משלהם (עם משכנתא עצומה, אבל היי, ככה זה אצל כולם), משרה בטוחה, שאולי אינה משרת חלומות, ומעסיק מעצבן במיוחד, אבל עם ביטוח בריאות צמוד, עניין משמעותי עד מאד בארצות הברית של ימינו, והכי חשוב – תינוק קטן ואהוב ויפה כמו שרק תינוקות יכולים להיות.

היה לה הכל, לכאורה; והיו לה גם שדים נרדמים במוחה, כאלה שהדחיקה לתמיד, כך קיוותה, כאלה שלא אמורים היו להעיב על חייה. מלאני באריק באה מבית הרוס, עם אב מכה ואם חסרת אונים, נשלחה הלוך וחזור בין בתי אומנה, פנימיות לילדים מבתים הרוסים, הלוך וחזור. שנה לפני כן גם נאנסה, בדירתה הקודמת, קצת לפני שהתחתנה עם בן; התעוררה באמצע הלילה עם עוד אדם בחדר, מכוסה מכף רגל עד ראש שהכריח אותה, באיומי סכין להתפשט, ואחרי שעשה בה כרצונו, אסף כל בדל ראיה אפשרי ונעלם.

אבל אלה שדים נרדמים, ואם ממשיכים להדחיק אותם, אפשר להמשיך בחיים.

שום דבר לא הכין אותה ליום שבו באה, באיחור ניכר, להוציא את בנה התינוק מן המעון בו שהה בשעות היום, עת עבדה, וגילתה כי בנה נלקח על ידי שרותי הרווחה, משום שהמשטרה תפסה כמות מסחרית של קוקאין בביתה.

להמשיך לקרוא

Share

רומן – מיכל קובזמן

"… אני עומדת על סף התהום, ואין מי שימשוך אותי אחורה." (עמ' 243)

לא פעם תהיתי מיהם האנשים והנשים ההולכים לסדנאות כתיבה, והרי יש כל כך הרבה סדנאות ובתי ספר בהם מלמדים לכתוב, ואפילו באוניברסיטאות כבר יש חוגים לכתיבה; מיהם האנשים האלה?

אמנם, מדי פעם נתקלתי בספר ביכורים זה או אחר, ובעמוד התודות מוזכרים המורים שליוו את הסופר/ת (מתי, אגב, אדם יכול לאמץ לעצמו את התואר הזה "סופר"? אחרי ספר אחד? שניים? חמישה? עוד תהייה המלווה אותי. אבל זה כבר ענין אחר.) והלא, אם אעשה חשבון פשוט, יש הרבה יותר תלמידים בסדנאות ובבתי הספר הללו, מאשר ספרי ביכורים היוצאים לאור, מה גם שחלקם של אותם ספרי ביכורים נכתבו על ידי אנשים ונשים שלא עברו כל הכשרה שכזו?

בספר הזה מצאתי כמה וכמה נשים ואנשים שהסיבות להצטרפותם לסדנה לא כללו ספר בסופה; למשל מיקי, שהגיע באיחור, ונמצא בסדנה על פי המלצת אשתו. למשל איה. איה הגיעה משום שהפסיכולוג שלה חשב שאולי דרך סדנת כתיבה תמצא דרך לפתוח את המורסה המקננת בנפשה. זו המכונה בינה לבינה "איה האחרת", זו שאסור להציג לעולם, זו שמתחת לעור. אוי, איה.

להמשיך לקרוא

Share

סירת מבטחים (ספר האבק I) – פיליפ פולמן

המלים האחרונות בספר הן: "המשך יבוא…"; אבל הספר עומד גם בפני עצמו. אפשר כמובן לקרוא את הטרילוגיה הקודמת של פולמן "חומריו האפלים" המצוינת ביותר, טרילוגיה שמבחינה כרונולוגית מאוחרת ל"ספר האבק", ונכתבה כעשרים שנה לפניו, ומציגה את העולם המקביל המופיע ב"ספר האבק", אבל אפשר, כאמור לקראו גם כך, ללא תוספות לפניו או אחריו.

ביקום מקביל לשלנו (כך, בכל אופן אפשר להבין אם קראנו את "חומריו האפלים" לפני הספר הזה), במקום דומה לאנגליה, בזמן שנראה כמו המאה ה- 18 לערך (אבל אי אפשר לדעת, משום שזה יקום מקביל), בפונדק קטן, לא רחוק מאוקספורד, גדל נער צעיר, מלקולם שמו, חכם למדי, שהחיים הועידו לו לימוד מינימלי, ולאחר מכן התמחות באיזו מלאכה. בינתיים הוא מסייע להוריו בעבודות השונות בפונדק, ומנסה ידיו בכל מיני מלאכות ממלאכות שונות – דיג, נגרות. מלקולם שומע במסגרת עבודתו בפונדק כל מיני שיחות בין אנשים שונים, חלקם מוזרים למדי, ויום אחד הוא שומע דיבורים על תינוקת שהופקדה במנזר הסמוך לטיפול הנזירות, על מוצאה המיוחס, כנראה, ועל האנשים המבקשים לשים ידם עליה (לא ברור למה).

השלטון בבריטניה נמצא בעיקר בידי הכנסיה, ויש אופוזיציה מסוימת מצד המלומדים, אם כי כוחם מועט הן בגלל מספרם המצומצם והן בגלל  שההשכלה היא נחלתם של מעטים, ומלבד זאת, למלומדים אין האמצעים או היכולת להטיל אימה כמו כוחות השיטור הפועלים מטעם הכנסיה.

להמשיך לקרוא

Share