ארכיון הקטגוריה: סקירות ספרים

באהבה, בטירוף, באשמה – ליאן מוריארטי

שלושה זוגות בפרברים – סם וקלמנטיין, שיש להם שתי בנות, אריקה, חברת ילדות של קלמנטיין ואוליבר, וזוג השכנים של אריקה ואוליבר – ויד וטיפאני, שיש להם ילדה אחת, דקוטה (חביבה עלי במיוחד, משום שהיא קוראת אדוקה של ספרים, כבר בגילה הצעיר).

שלושה זוגות, ומשהו שקרה ב"יום של הברבקיו", יום שהתחיל בפגישה שנקבעה בין סם וקלמנטיין לבין אריקה ואוליבר, לשיחה על משהו חשוב, המשכה בהזמנה אגבית של ויד לארוח שני הזוגות לברבקיו בחצר האחורית של ביתו, ומשהו שקרה שם, שמעיב על ההווה המתמשך, ומעיב על הקשרים שבין הזוגות ובתוך המשפחות עצמן.

קלמנטיין וסם, למשל, שיש להם שתי בנות וחיי נישואין קצת משמימים, קצת שגרתיים. הוא עוסק בשיווק, היא צ'לנית המנסה להתקבל לתזמורת, ובינתיים מחלטרת בחתונות ומלמדת תלמידים. שתי הילדות חמודות, כמו רוב הילדות, מכמירות לב לעתים, משוש חייהם של כל הסובבים. אבל השחיקה המתמדת כבר שם.

"היא תהתה עכשיו אם הסימנים כבר היו שם. נכון שהיא וסם הצחיקו זה את זה, היתה להם תשוקה (בעבר לפחות, לפני הילדות), היה להם כיף, אבל הקשר שלהם לא היה חזק מספיק לעמוד במבחן אמיתי אחד. חיי הנישואים שלהם היו חלושים. עלובים. חיי נישואים מחנות הכול בדולר." (עמ' 210)

עד שבא "היום של הברבקיו", ומה שקרה בו טלטל אותם וזעזע אותם כל כך, שכלל לא ברור אם יוכלו להשאר יחד, ובינתיים הם מהלכים על קצות האצבעות כשהם זה בחברתה של זו, נזהרים לא לזעזע עוד קצת, כי אז הכל יכול להתפרק. לא שואלים, כי אולי התשובה תכאיב, אולי יהיה בה סוף פסוק, סוף הנישואין.

להמשיך לקרוא

Share

תיק איה – נילי אסיא

"… כל הנערים והנערות האלה… חושבים שהם יודעים הכל על העולם, מוּנעים על ידי ההורמונים שלהם ומקווים רק לצלוח את שנות התיכון עם כמה שפחות מבוכות חברתיות. …" (עמ' 62)

רובנו היינו כאלה, בגיל העשרה. ידענו הכל ואי אפשר היה לחדש לנו שום דבר על החיים. ידענו בדיוק איך דברים צריכים להיות, ואיך לתקן מה שמקולקל, איך צריך להתנהג בכל דבר ועניין (גם אם לא היה לנו מושג ירוק על ענייני הריון ולידה, למשל; דעות היות לנו), ואם רק היו נותנים לנו, העולם היה יכול להיות מקום טוב יותר. בגיל עשרים וקצת זה עובר, הבטחון הזה בידע הכללי. ואחר כך, ככל שהתקדמנו בגיל ובחיים הבנו כמה מעט אנחנו יודעות וכמה מורכב העולם מסביבנו, ואיך הכל נצבע בגוונים של אפור, ואין כמעט שחור ולבן.

גם איה קריניצקי היא נערה כזאת, שיודעת הכל, ואף אחד לא יגיד לה מה לעשות ואיך להתנהג. בת טובים (ככה קוראים לנערות ממשפחות בורגניות), שרק לאחרונה גילתה את מרד הנעורים והחלה להסתובב עם חברים פחות ראויים בעיני הוריה ("פושטקים" היו קוראים להם פעם), בעיקר אמה, כאלה שנעדרים מבית הספר לעתים תכופות, כאלה המושכים אותה לכל מיני מקומות שפעם לא הכירה. ההורים בוודאי לא מכירים. אבל היא בת שש עשרה, והם מוכרחים לסמוך עליה, קצת. כי מה כבר יגידו? איזה כח יש להם עליה? בדרך כלל התקופה הזאת עוברת ונשכחת (או מודחקת) והכל שב למקומו בשלום, עם קצת צלקות וקצת שריטות; לא משהו שאי אפשר להתגבר עליו.

להמשיך לקרוא

Share

צ'יק ואני – וולפגנג הרנדורף

"… חשבתי שבלי צ'יק לא הייתי חוווה שום דבר מהדברים האלה באותו קיץ ושזה היה קיץ נהדר, הקיץ הכי טוב אי-פעם, ועל הכול חשבתי בזמן שעצרנו את הנשימה והבטנו למעלה, מבעד לנצנוץ הכסוף ולבועות המים, היכן ששני שוטרים במדים רכנו אובדי עצות מעל שפת הבריכה ודיברו זה עם זה בשפה דוממה ורחוקה, בעולם אחר – והייתי מאושר נורא. כי אמנם אי אפשר לעצור את הנשימה לנצח, אבל אפשר להחזיק אותה לא מעט זמן." (עמ' 216)

הספר הזה הוא ספר מסע; לא מסע נינוח של אנשים מבוגרים, דוגמת "שלושה בסירה אחת" או "מסעותי עם דודתי" או אפילו "המסע הבלתי סביב (בעליל) של הרולד פריי" (אם כי כאן המסע היה קצת פחות נינוח), כזה שבו עובר הגיבור ממקום למקום, פוגש אנשים, נח קצת, ממשיך הלאה, עוצר שוב, פוגש עוד אנשים, לכל אחד מהם סיפור משלו, כזה המאפשר מנוחה מן המסע וחוזר חלילה; כאן המסע הוא אכן בין מקומות, כשכלל לא בטוח מהו יעדו, או לפחות מהו הכיוון, וגיבורי המסע הזה הם שני נערים בני ארבע עשרה.

הספר הזה הוא (סוג של) ספר נוער, משום שגיבוריו הם שני נערים, בני ארבע עשרה, שכמו כל הנערים בגיל הזה הם כבר יודעים הכל יותר טוב מהמבוגרים, ובעצם אינם יודעים הרבה; שכמו נערים אחרים בגילם הם מתחילים לגשש אחר האפשרות של אהבה ראשונה; שכמו נערים אחרים בני גילם תוהים באשר למעמדם בקרב בני גילם מן החֶברה הקרובה; שכמו נערים אחרים בני גילם בעיקר מבולבלים.

הספר הזה מתרחש בגרמניה. לא גרמניה של רוב הספרים שקראנו עד כה – זו של מלחמת העולם השניה (בעיקר) או הראשונה, או בין המלחמות, אלא גרמניה של כאן ועכשיו, זו שאנשיה עסוקים בעיקר ביום יום, דאגות פרנסה,חינוך, ואין בה כמעט אזכור למקומה בהיסטוריה.

להמשיך לקרוא

Share

מה את יודעת – מעין רוגל

"הנה, ככה הכול מתחיל, חשב, כשאדם עומד ריק. לא עוד מורה, לא עוד תלמיד, לא עוד נוכח, לא עוד בעולם, ולא נותר לו דבר מלבד להיות. זו ההתחלה, קפה אישון לילה ואחריו הדלת הנפתחת, וטיפות הגשם על הגוף וההליכה תחת האור הכתום שעוטף את הכול, הלאה, אל הנקודה שבה נגמר היישוב ומתחיל הפרא." (עמ' 9)

פעם, לפני כך וכך שנים הופיעה כתבה בעיתון "הארץ" כך נדמה לי, וסיפרה על מין מרתון כזה של סוף שבוע ארוך ובו מתכנסים אנשים למין סשן מורכב שבו "מדריכים" מורים להם מה לעשות, והם עושים, הם מתבקשים לשתף בכל מיני עניינים פרטיים לגמרי אנשים אחרים שהם זרים גמורים, הם מתבקשים (את זה איכשהו לא הצלחתי לשכוח אף פעם) לאכול תות שדה. אחד. במשך ארבע דקות!

שמעם של סופי השבוע הללו עבר מפה לאוזן, ואחר כך הופיעו מומחים לבריאות הנפש וניתחו את מה שעובר בסדנאות כאלה על אנשים בריאים בנפשם, ומה קורה למי שאינו לגמרי בריא בנפשו ומי שמעורער קצת יותר; המאמינים שיצאו בעיניים זוהרות מן המרתונים האלה היללו ושיבחו, אלה שנפגעו הלכו ונשכחו.

אחר כך היתה אופנת ה- איי.אם, ופגשתי לא מעט "מאמינים" שניסו לשכנע אף אותי להצטרף (מה אכפת לך? בואי רק לשמוע..), והיה "הפורום", והיו עוד כל מיני היוועדויות שכאלה, למי שמחפשים תשובה ולא מוצאים, ובכל פעם קראו לזה בשם אחר, והיו אנשים שנשכרו מההשתתפות בסדנאות אלה או אחרות, והיו כאלה שעזבו אחרי זמן, ולעיתים, ממרחק הזמן והשנים החלו להכות על חטא. ובעצם, אם נביט סביבנו, גם כיום ישנם מורי דרך כאלה או אחרים האוספים סביבם אנשים המאמינים בדרכם, ואלה מגייסים עוד מאמינים, וכך הולכת הקהילה וגדלה. לעתים מתפרקת, לעתים מתברר כי מורה הדרך היה בעצם שרלטן, לעתים הקהילה ממשיכה עוד ועוד.

להמשיך לקרוא

Share

איידהו – אמילי רסקוביץ'

וויד, איש אחד ההולך ומאבד את זכרונו. הוא רק בשנות החמישים לחייו, הוא זוכר, לעתים, איזה יום היום, או היכן הוא גר, בדרך כלל לא. הוא שוכח אפילו איך לאכול, איך ללעוס, איך לצחצח שיניים. הוא יודע שישנה אן, והיא אוהבת אותו והיא שם. הוא עוד זוכר את שמה. הוא זוכר כאב, כאב עמום שאינו יודע את מקורו, אבל הוא שם, כל הזמן.

"אוגוסט, אך הוא אינו יודע באיזו שנה. הוא רק יודע שזה קיץ של אן, ועל כן זהו קיץ של אחרי, ושניחוח השרף המתקרר והאדמה המתייבשת מצית בו געגועים למשהו שמזכיר את אן אבל אינו אן, כי הנה היא כאן לידו, איתו, ועדיין משהו חסר— אן? אן?" (*)

הזמן, זמן הווה.

אן, האשה שאיתו, היא יודעת, אבל הזכרונות האבודים הם שלו. פעם היתה כאן אשה אחרת ושתי ילדות, והיה משהו איום ונורא בעבר, שאחריו הוא נהיה איש אחר. היא אף פעם לא הספיקה לשאול אותו מה בדיוק קרה שם באותו יום שהפך את חייו, ואחר כך הפך את חייה. עכשיו כבר מאוחר מדי לשאול, הוא כבר לא ממש זוכר.

כל חייהם המשותפים נזהרה שלא לעורר את הזכרון מאז, מפעם. שלא יראה ילדות קטנות וייזכר, שלא יראה תמונות מפעם. הזכרונות, כשעוד זכר, היו מביאים עמם כאב נוראי. אובדן הזכרון הפך אותו לאדם רגוע יותר, שאינו כואב, שתלוי בה כדי להשאר עוד קצת. פעם, כשעוד זכר, היו לו, לעתים פרצי אובדן זכרון, ואז יכול היה לנהוג באלימות מסוימת, שתמיד הצטער עליה אחר כך. עכשיו גם אלה אין לה.

והיא רוצה לדעת מה היה שם. וכבר אי אפשר.

ומה היה קורה אלמלא אותו יום מר ונמהר; ודאי לא היו הופכים לנאהבים, ודאי לא היו מתחתנים

להמשיך לקרוא

Share

שבוע באמצע החיים – ליעד שהם

"שבוע באמצע החיים"; כותרת מדויקת לשבוע הזה שממש עכשיו נגמר. שבוע עמוס מטלות, בעבודה ומחוצה לה, עם נסיעות ארוכות מהרגיל (לא, אי אפשר היה לקרוא בדרך!). אחרי ספר שהכביד במיוחד על הנפש.

טוב שיש ספרים כאלה, שהופכים את הקריאה לתענוג צרוף בלי צורך לחשוב יותר מדי (אפילו את הרוצח גיליתי לפני שהגעתי אליו במהלך הקריאה), בלי צורך להתעמק בנפש האדם. קריאה שהיא זורמת וכיפית ונעימה. זה בדיוק מה שהייתי צריכה.

ובעוד "עשרות הספרים הממתינים להיקרא" תובעים את תשומת לבי וזמני מן המדף, החלטתי "לנוח" קצת מקשיי החיים המזומנים לגיבורי וגיבורות כל כך הרבה ספרים. לליעד שהם תמיד יהיה ספר מתאים בדיוק לזמן הזה.

גילי קורמן, עורך דין זוטר במשרד לא גדול, עוסק בתחום הכה-לא-מרתק של צוואות וירושות (החדר האחרון במסדרון המשרד), רווק עם חברה שהוא רוצה להתחתן איתה כי כבר הגיע הזמן להתמסד, אמא שלוחצת שכבר יתחתן, שני חברים טובים. חיים רגילים ולא מרתקים במיוחד.

עד שלמשרד נכנסת גאיה, כוכבת טורי הרכילות, אשה עשירה שבעלה לשעבר, בעל מוניטין מפוקפקים באשר למקור הכסף שלו, מרצה מאסר בבית הכלא. גאיה הגיעה כדי להכין צוואה, ובה המוּטב הוא קורמן, חבר ילדותה.

להמשיך לקרוא

Share

ארכיפלג הכלב – פיליפ קלודל

" …אובידיוס כתב שהזמן מחריב הכול , אבל הוא טעה . רק בני האדם מחריבים הכול ומחריבים את בני האדם ומחריבים את עולמם של בני האדם . הזמן מביט בהם קמים ונופלים. …" (*)

לפני כשנה נסעתי לחופשת-סוף-שבוע-ארוך-חגיגת-יום-הולדת באי לסבוס שביוון; הבחירה בלסבוס דווקא באה בעקבות כתבה שקראתי ב"הארץ" כמה שנים קודם לכן, והביאה את סיפורם של אנשי האי היפהפה הזה, שסייעו, ועודם מסייעים לאנשים הבורחים בסירות רעועות, עוזבים מאחוריהם את כל (המעט) שהיה להם, ויוצאים למקום אחר שאינם מכירים, רק מתוך תקווה שחייהם יהיו טובים קצת יותר. הם עוזבים ארצות שסועות במלחמות אחים, מחנות פליטים באפריקה, שאינם מהווים מקלט כלל, בצורת קשה המצמצמת עד למינימום או פחות את היכולת לאכול לחם מן הארץ, מדינות בהן חובת גיוס מגיל צעיר, שלעתים קרובות זהו שם קוד לעבודת פרך הנמשכת עד לגיל מבוגר, כשהגוף כבר זקן וחולה, ואינו מסוגל לפרנס את בעליו. יוצאים בסירות רעועות, לאחר שהם משלמים הון עתק למבריחים. רבים לא יגיעו כלל, משום שהסירות עמוסות עד מעבר לקיבולת, משום שאין חגורות הצלה, משום שהמבריחים, בדרך כלל, כלל אינם דואגים למשאם האנושי, ופועלים בעיקר מתוך בצע כסף. רבות מהסירות טובעות, רבים מהפליטים כלל אינם מגיעים לחוף מבטחים, וגופותיהם שוקעות בים, ולעתים נסחפות לחוף.

שלוש גופות של אנשים שחורים, שאין להם שם, ולא ידוע כלל מאין הגיעו, נסחפו אל חופו של הכפר הנמצא על האי היחידי המיושב בארכיפלג הכלב. אי ".. לא גדול ולא יפה. כלל לא מרוחק מהארץ שעליה הוא נסמך – אלא שהיא שכחה אותו…
כשמתבוננים בארכיפלג הזה במפות, אי אפשר לזהות את הכלב במבט ראשון..
…הוא נותר לו, כמו פינת עולם שהושלכה אל תוך התכלת. …
" (*)

האי הזה הוכר כאי מורשת, קהילתו קטנה וסגורה יחסית. פרנסת תושביו על החקלאות – יינות האי ייחודיים ומפורסמים בטיבם, ומדיג. ויש לו לאי מסורות משלו וחגיגות משלו. כולם בו מכירים את כולם על כל חולשות האנוש שבהם. כולם נמצאים שם מאז היוולדם, רובם נשארים עד יום מותם.

להמשיך לקרוא

Share

שפילפוגל, שפילפוגל – מתן חרמוני

יש אנשים (ונשים) האוהבים מאד ספרות וספרים, וכל כך אוהבים, שהחליטו להקדיש כך וכך שנים ללימודי הספרות באוניברסיטה; חלקם נשארו שם עוד שנים רבות, חלקם אפילו הפכו לחלק מהסגל, קבלו תקן ויחידי סגולה אף קבלו קביעות. וכל מי שעבר שם, במחלקות לספרות למיניהן, בכל מיני אוניברסיטאות ושאר מגדלי שן, יכול לספר (אם כי, בדרך כלל, לא ממש עושים זאת) על כל המתחולל בין כותלי המוסד והמחלקה, על הפוליטיקות הפנימיות, על התחרות, על השנאות והאהבות וכלל היצרים הבאים לידי ביטוי בכל מיני דרכים, ומעורבים בהן, בדרכים הללו, כל מיני חישובים וחישובי –חישובים של בעד ונגד, ומה יכול לקרות אם וכאשר וכולי.

לעתים מכהנים בתפקידים שונים, בכירים יותר או זוטרים פחות, בני אותה משפחה, הורים וצאצאיהם, או בני ובנות זוג, בדרגות שונות לעתים, בכפיפויות שונות, ואז נוספים חישובים אחרים  במהלך החישובים, והשיקולים מסתעפים גם לטובת או כנגד בני המשפחה.

וישנם אנשים (ונשים) שמאד אוהבים ספרות וספרים, אך מעולם לא הסתופפו בין כותלי האקדמיה, לפחות לא זו שעניינה ספרות, ועל כן נסתרים מעיניהם כל אותן פוליטיקות גבוהות ונמוכות, כל אותם שיקולים וקשרים וחישובים (אם כי, ניתן לשער כי חלק מאותן פוליטיקות וחלק מאותם חישובים תקפים גם לגבי פקולטות אחרות, אבל כאן, בספר הזה, החוג לספרות הוא הנושא והרקע, ועל כן נתמקד בו.)

היו כבר ספרים, בעבר, שעסקו במתרחש בחוגים לספרות שבאקדמיה, וזכור לטובה "מוות בחוג לספרות", ספרה של בתיה גור, שבו התככים והפוליטיקות הפנימיות בתוך החוג הביאו אף לרצח. (אם טרם קראתם, כדאי מאד שתשימו ידיכם על כל הספרים בסדרת המתח בה מככב הבלש אוחיון; ספרים מרתקים ומותחים, כאלה שפתחו את הדלת לספרות המתח הישראלית בת זמננו. אבל זה כבר עניין למאמר אחר). גם חיים באר, בספרו "בחזרה מעמק רפאים", פותח צוהר לנעשה בחוגי הספרות המקומיים, אם כי לא רק באקדמיה.

להמשיך לקרוא

Share

עקורה – נעמי נוביק

"הדרקון שלנו לא אוכל את הנערות שהוא לוקח, ולא משנה מה מספרים מחוץ לעמק שלנו. אנחנו שומעים את הסיפורים לפעמים, מפי עוברי אורח. כאילו אנחנו מקריבים קורבנות אדם, והוא דרקון אמיתי. זה לא נכון, כמובן: הוא אולי קוסם ובן אלמוות, אבל בן אדם, והאבות שלנו היו מתאגדים והורגים אותו אילו היה רוצה לאכול אחת מאיתנו כל עשר שנים. הוא מגן עלינו מפני היער, ואנחנו אסירי תודה לו, אבל לא עד כדי כך אסירי תודה.
הוא לא באמת טורף אותן; רק נדמה שזה מה שקורה. הוא לוקח נערה למגדל שלו, וכעברו עשר שנים משחרר אותה, אבל בשלב זה היא כבר מישהי אחרת. הבגדים שלה יפים מדי והיא מדברת כמו אשת חצר וחיה לבדה עם גבר במשך עשר שנים, אז כמובן שהיא מחוללת, למרות שכל הבנות אומרות שהוא לא נגע בהן. מה כבר יוכלו לומר? וזה לא הגרוע ביותר – אחרי הכול, הדרקון נותן להן ארנק מלא מטבעות כסף כנדוניה כשהוא משחרר אותן, אז כל אחד היה שמח לשאת אותן, מחוללות או לא.
אבל הן לא רוצות להינשא לאיש. הן לא רוצות להשאר כלל
. " (*)

אחרי שקראתי ונהניתי ביותר מ"חוט של כסף", לא היה דבר שיעצור בעדי מלהגיע לספר הזה – "עקורה" – שיצא לפניו, וכמו ספרים רבים אחרים, עבר לי לגמרי מתחת לרדאר. ושוב, אני חבה תודה מיוחדת להוצאת "תמיר-סנדיק" שהכירה לי את נוביק, והעשירה את עולמי.

אגניישקה גדלה בכפר נידח למדי, אי שם בפולניה, אחד משרשרת כפרים בעמק המרוחקים כך וכך ימי רכיבה מעיר הבירה, מקום מושבו של המלך, עמק הנטוע על סיפו של היער האפל והמוזר, היער איתו מנהלים האנשים מלחמה עיקשת על טריטוריה; פעם אלה מצליחים לכרות ולברא חלקת יער, פעם היער חוזר וכובש שטח אדמה, ומכסה אותה בעציו. מי שנקלע אל תוך היער בשיטוטיו ובחיפוש אחרי פירות יער, עלול היה שלא לחזור, או לחזור פצוע, או להתנהג מוזר, ועל כן נמנעו האנשים מלהכנס לעומק היער.

להמשיך לקרוא

Share

נער האופניים – אלי עמיר

בעידן שבו ניתן לצרף מלים למשפטים, משפטים לפסקאות, פסקאות לפרקים, לאגד את כולם, להעביר לבית דפוס, להוסיף צילום בכריכה, ולקרוא לזה ספר, להוצאות הספרים יש תפקיד חשוב; לבחור את הספרים שעוברים איזושהי נפּה, לתרגם תרגום איכותי (אם כי גם כאן חזיתי בלא מעט "נפילות"), לערוך, כן, אפילו ספר מתורגם צריך לערוך כך אמר לי פעם עורך באחת מהוצאות הספרים. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בספר שנכתב בשפה העברית, והוגש להוצאה לאור שהחליטה כי אכן יש לקחת את קובץ המלים והמשפטים והפסקאות והפרקים ולהפכם לספר. צריך לערוך! צריך לשים לב לסדר הדברים כפי שיובאו יום אחד לעיני הקורא/ת, צריך לקצץ, צריך לשים לב לכפילויות, צריך להרחיב במקומות מסויימים.

אבל אסור להניח לכתב היד כפי שהוא. אסור.

והנה, כשכבר חשבתי להניח את הספר הזה, אחרי מאה וקצת עמודים, ואולי לחזור אליו בעתיד, אולי לא לחזור אליו כלל, החלטתי שאולי בכל זאת אנסה עוד קצת. וטוב שעשיתי זאת. כי הסיפור סוחף לגמרי.

סיפורם של העולים מעיראק, שבאו לכאן, חלקם כנגד רצונם, שלא לגמרי התערו בארץ הזו, שנשלחו למעברות ולכפרים נידחים, בשולי המקומות המיושבים של ה"ותיקים".

סיפורו של נורי, בן דמותו של עמיר, ככל הנראה, שמשפחתו גלתה מביתה אל מקום שאמנם אינו נידח כלל, אלא כפר הצמוד לגדרה, אלא שזהו כפר לעולים, שהצריפים בו קטנים, והאבק חודר לכל פינה; כפר שמראהו, לאלה הרואים, משום שמרבית התושבים בו עיוורים, יכול להביא לייאוש בלב.

להמשיך לקרוא

Share