ארכיון חודשי: מאי 2019

עקורה – נעמי נוביק

"הדרקון שלנו לא אוכל את הנערות שהוא לוקח, ולא משנה מה מספרים מחוץ לעמק שלנו. אנחנו שומעים את הסיפורים לפעמים, מפי עוברי אורח. כאילו אנחנו מקריבים קורבנות אדם, והוא דרקון אמיתי. זה לא נכון, כמובן: הוא אולי קוסם ובן אלמוות, אבל בן אדם, והאבות שלנו היו מתאגדים והורגים אותו אילו היה רוצה לאכול אחת מאיתנו כל עשר שנים. הוא מגן עלינו מפני היער, ואנחנו אסירי תודה לו, אבל לא עד כדי כך אסירי תודה.
הוא לא באמת טורף אותן; רק נדמה שזה מה שקורה. הוא לוקח נערה למגדל שלו, וכעברו עשר שנים משחרר אותה, אבל בשלב זה היא כבר מישהי אחרת. הבגדים שלה יפים מדי והיא מדברת כמו אשת חצר וחיה לבדה עם גבר במשך עשר שנים, אז כמובן שהיא מחוללת, למרות שכל הבנות אומרות שהוא לא נגע בהן. מה כבר יוכלו לומר? וזה לא הגרוע ביותר – אחרי הכול, הדרקון נותן להן ארנק מלא מטבעות כסף כנדוניה כשהוא משחרר אותן, אז כל אחד היה שמח לשאת אותן, מחוללות או לא.
אבל הן לא רוצות להינשא לאיש. הן לא רוצות להשאר כלל
. " (*)

אחרי שקראתי ונהניתי ביותר מ"חוט של כסף", לא היה דבר שיעצור בעדי מלהגיע לספר הזה – "עקורה" – שיצא לפניו, וכמו ספרים רבים אחרים, עבר לי לגמרי מתחת לרדאר. ושוב, אני חבה תודה מיוחדת להוצאת "תמיר-סנדיק" שהכירה לי את נוביק, והעשירה את עולמי.

אגניישקה גדלה בכפר נידח למדי, אי שם בפולניה, אחד משרשרת כפרים בעמק המרוחקים כך וכך ימי רכיבה מעיר הבירה, מקום מושבו של המלך, עמק הנטוע על סיפו של היער האפל והמוזר, היער איתו מנהלים האנשים מלחמה עיקשת על טריטוריה; פעם אלה מצליחים לכרות ולברא חלקת יער, פעם היער חוזר וכובש שטח אדמה, ומכסה אותה בעציו. מי שנקלע אל תוך היער בשיטוטיו ובחיפוש אחרי פירות יער, עלול היה שלא לחזור, או לחזור פצוע, או להתנהג מוזר, ועל כן נמנעו האנשים מלהכנס לעומק היער.

להמשיך לקרוא

Share

נער האופניים – אלי עמיר

בעידן שבו ניתן לצרף מלים למשפטים, משפטים לפסקאות, פסקאות לפרקים, לאגד את כולם, להעביר לבית דפוס, להוסיף צילום בכריכה, ולקרוא לזה ספר, להוצאות הספרים יש תפקיד חשוב; לבחור את הספרים שעוברים איזושהי נפּה, לתרגם תרגום איכותי (אם כי גם כאן חזיתי בלא מעט "נפילות"), לערוך, כן, אפילו ספר מתורגם צריך לערוך כך אמר לי פעם עורך באחת מהוצאות הספרים. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בספר שנכתב בשפה העברית, והוגש להוצאה לאור שהחליטה כי אכן יש לקחת את קובץ המלים והמשפטים והפסקאות והפרקים ולהפכם לספר. צריך לערוך! צריך לשים לב לסדר הדברים כפי שיובאו יום אחד לעיני הקורא/ת, צריך לקצץ, צריך לשים לב לכפילויות, צריך להרחיב במקומות מסויימים.

אבל אסור להניח לכתב היד כפי שהוא. אסור.

והנה, כשכבר חשבתי להניח את הספר הזה, אחרי מאה וקצת עמודים, ואולי לחזור אליו בעתיד, אולי לא לחזור אליו כלל, החלטתי שאולי בכל זאת אנסה עוד קצת. וטוב שעשיתי זאת. כי הסיפור סוחף לגמרי.

סיפורם של העולים מעיראק, שבאו לכאן, חלקם כנגד רצונם, שלא לגמרי התערו בארץ הזו, שנשלחו למעברות ולכפרים נידחים, בשולי המקומות המיושבים של ה"ותיקים".

סיפורו של נורי, בן דמותו של עמיר, ככל הנראה, שמשפחתו גלתה מביתה אל מקום שאמנם אינו נידח כלל, אלא כפר הצמוד לגדרה, אלא שזהו כפר לעולים, שהצריפים בו קטנים, והאבק חודר לכל פינה; כפר שמראהו, לאלה הרואים, משום שמרבית התושבים בו עיוורים, יכול להביא לייאוש בלב.

להמשיך לקרוא

Share

אנשים כמונו – נעה ידלין

אבל לְמה ציפית? אני שואלת את עצמי…. כן, קראתי עד סופו של הספר, הפכתי בדפיו מתחילתו ועד סופו, אפילו עצרתי לרגע להציץ בביקורת אחרת על הספר, ששיבחה אותו מכל וכל.

אולי אני סתם לא רואה דברים?

עכשיו, כשאני כותבת את הביקורת הזו, הצצתי לביקורת שלי על ספרה הקודם שקראתי – בעלת הבית; יכולתי להתחיל את הביקורת הזו באותן מלים ממש: "נו, אז מה?   זו התחושה שנותרה בי אחרי קריאת הספר הזה.  זאת אומרת – היא יודעת לכתוב, נועה ידלין, בהחלט יודעת לכתוב, והספר קולח, פחות או יותר (לפעמים קצת פחות), והחל מאמצע הספר (בערך) הוא אפילו מתחיל "להפוך דפים". אבל זהו, זה הכל. אין תובנות חדשות, אין שפה מיוחדת, אין שום דבר שישאר אחר כך מן הספר הזה."

כי כן, גם מן הספר הזה "אנשים כמונו" אני יוצאת בעיקר עם תחושת החמצה; אולי כי ציפיתי, לפחות על פי הכתוב על הכריכה האחורית, למעט אינטרקציות מעניינות של המשפחה ה"לבנה" שבאה לחיות בשכונה הדרומית, תחילתה של ג'נטריפיקציה אולי, עימותים אפשריים עם השכנים הוותיקים.

אבל לא באמת קורה משהו בספר. אסנת ודרור, זוג עם שתי בנות עוברים לגור בשכונה קצת שכוחה (דרום מזרח תל אביב לפי התאורים), אבל לא לגמרי מנסים להתערות בה. הבת הגדולה הולכת עדיין לבית הספר הקודם שלה, ולשנה הבאה הם מנסים לרשום אותה לבית הספר לטבע, ובשום אופן לא ירשמו אותה לבין הספר בשכונה, וגם את הבת השניה הם מבקשים, בבוא היום לרשום לבית הספר בו לומדת הגדולה.

להמשיך לקרוא

Share

המאה הישראלית והישראליזציה של היהדות – פרופ' יוסי שיין

מה את/ה יותר, יהודי/ה או ישראלי/ת? שאלה שנשאלת לא פעם, בוויכוחים פוליטיים בעיקר אבל לא רק; מה מקומה של הדת בלאום היהודי, מה מקומה הראוי של הדת היהודית במדינת ישראל, המגדירה עצמה כמדינת (בעיקר) היהודים, מה מקומם של ההיסטוריה היהודית והמיתוסים המכוננים של האומה, מה מקומם וחשיבותם של בני העם היהודי שאינם יושבים במדינת ישראל? כל אלה ועוד מוצאים מענה, חלקי לפחות, בספר רחב היריעה הזו, המרכז בתוכו את תולדות עם ישראל לאורך הדורות ועד עתה, תוך מתן דגשים לשאלות מהותיות וחשובות.

"בשנת ה- 71 לקיומה, עבור רבים מיהודי העולם ישראל היא מוקד החיים וההזדהות של העם היהודי כולו, וזאת למרות האתגרים והמאבקים הפנים-ישראליים בסוגיית הקונפליקט עם הפלסטינים ולמרות השסעים על רקע של זהות, תרבות וערכים המעוררים תהיות לאן מועדות פני המדינה כמגדירה את חיי היהודים והיהדות. במאה הישראלית נראית הריבונות יציבה ומשגשגת, וזהו הישגה העצום של הציונות. אך אופי המדינה ושאלת השייכות לה לא הוכעו עדיין, והדבר עלול לאיים אפילו על הריבונות עצמה. בתוך מדינת ישראל וגם בקרב יהדות אמריקה מתחולל מאבק איתנים סביב שאלות שונות: מיהו היהודי הלגיטימי? מה הם גבולות המתאר של היהדות? מהם הייעוד והאתגר של היהודים? מי דובר בשמם? ובאיזו סמכות?" (עמ' 38)

פרופ' שיין כבר בשם שבחר לספרו עונה על השאלה מי מכריעה את הכף – הישראליות על פני היהדות, ולאורך כל הספר עוסק בהנכחת והוכחת התזה הזאת, דרך הסקירה ההיסטורית המקיפה והמרתקת, ועד עיסוק בפוליטיקה העכשווית.

כמה וכמה פרקים עוסקים ביהדות הריבונית מול היהדות התיאולוגית, שיש לה או אין לה מרכז פולחני (בית המקדש): "אם ננסה לתמצת את סיפור היהדות התיאולוגית, אפשר לומר כי היהדות בבבל התגבשה בראש ובראשונה כחלופה לריבונות, וכך שימשה ירושלים מרכז פולחני, בעוד במקביל חי רוב העם היהודי מחוץ לארץ ישראל. .."(עמ' 46).

להמשיך לקרוא

Share

חוט של כסף – נעמי נוביק

האגדות שסיפרו לנו, כשהיינו ילדים, או אלה שקראנו בעצמנו כשהתחלנו לקרוא לבד, היו תמימות ו"מעוקרות" מן האימה, הדם, המוות, המכשפים והשדים שהיו בהן, לפני שעברו צנזורה מסוימת, שנועדה להתאימן לילדים בני דורנו (והדורות שאחרינו). לא ידענו, למשל, ש"הנסיכה בעור החמור " החומקת מאביה, חומקת בעצם מאונס ומגילוי עריות, או על המשמעויות המיניות שב"כפה אדומה". את "עוץ לי גוץ לי" (רוּמְפֶּלְשְׁטִילְצְכֶן במקור) הכרנו בכלל בגרסת המחזמר שכתב אברהם שלונסקי, מחזמר המבוסס על  אגדת העם שעוּדנה עם השנים.
"הסיפור האמיתי הרבה פחות יפה מהסיפור ששמעתם. בסיפור האמיתי בת הטוחן, בעלת השיער הזהוב הארוך, רוצה לתפוס לה אציל, או נסיך, או בן של עשיר, ולכן היא הולכת אל המלווה בריבית ולווה כסף עבור טבעת ומחרוזת ומתקשטת לקראת הפסטיבל. והיא אכן יפה למדי, לכן האציל, או הנסיך, או הבן של העשיר מבחין בה ורוקד איתה ומגלגל אותה במתבן השקט עם סיום הריקודים, ואחר כך חוזר הביתה ומתחתן עם האישה העשירה שהמשפחה שלו בחרה עבורו. בת הטוחן המחוּללת אומרת לכולם שהמלווה בריבית מתרועע עם השטן, והאנשים מבריחים אותו מהכפר ואולי אפילו סוקלים אותו, כך שלפחות היא יכולה לשמור לעצמה את התכשיטים כנדוניה, והנַפָּח נושא אותה לאישה לפני שהבן הבכור נולד, מעט מוקדם מהצפוי. " (*)

כי אגדות הילדים כבר לא סופרו סביב לאח בלילות חורף קרים בארצות אירופה, ולא היה צורך להרתיע את הילדים שהיינו מפני יציאה מן הבית ללא רשות לשוטטות ביערות החשוכים מסביב (כי דווקא עודדו אותנו לצאת החוצה, ללא השגחת מבוגרים, ויערות היו רק באגדות).

אבל האגדות שסופרו פעם, בארצות הקרות, האגדות ההן היו בהן יסודות פנטסטיים ומוסר השכל, ואזהרות לילדים מפני כל מיני רוחות רעות ושדים האורבים בחוץ.

ואז הגיעה נעמי נוביק, ומצאה את האגדות ההן ואת המיתוסים, וחיברה אותם לספר מופלא וקסום, שיש בו שדים רעים מצד אחד, ושדים רעים מצד אחר, ובתווך בני האדם שרק רוצים לשרוד את הקור בחורף ולגדל מספיק תבואות בקיץ כדי שיוכלו להעביר עוד חורף, בני האדם שמצוּוים להתרחק מן הדרכים שהשדים סוללים לעצמם, ולא לגעת בחיות השייכות, כך ברור לכולם, לאותם שדים. ויש בהם יהודים, ויש בהם גויים.

להמשיך לקרוא

Share