ארכיון חודשי: אוגוסט 2019

קרוב ממה שנדמה – בראד פרקס

"… אין להמעיט בכוחו של הדמיון האנושי. הוא העניק לנו הכל, מדתות ששינו את העולם עד לפצצה הגרעינית. הוא מסוגל בהחלט להחזיק בחורה שמשקלה כחמישים קילו כבולה לשדים שבמוחה." (עמ' 58)

למלאני באריק היה, לכאורה, הכל. בעל אוהב, דוקטורנט באוניברסיטה עם אופק לקידום וקביעות, בית משלהם (עם משכנתא עצומה, אבל היי, ככה זה אצל כולם), משרה בטוחה, שאולי אינה משרת חלומות, ומעסיק מעצבן במיוחד, אבל עם ביטוח בריאות צמוד, עניין משמעותי עד מאד בארצות הברית של ימינו, והכי חשוב – תינוק קטן ואהוב ויפה כמו שרק תינוקות יכולים להיות.

היה לה הכל, לכאורה; והיו לה גם שדים נרדמים במוחה, כאלה שהדחיקה לתמיד, כך קיוותה, כאלה שלא אמורים היו להעיב על חייה. מלאני באריק באה מבית הרוס, עם אב מכה ואם חסרת אונים, נשלחה הלוך וחזור בין בתי אומנה, פנימיות לילדים מבתים הרוסים, הלוך וחזור. שנה לפני כן גם נאנסה, בדירתה הקודמת, קצת לפני שהתחתנה עם בן; התעוררה באמצע הלילה עם עוד אדם בחדר, מכוסה מכף רגל עד ראש שהכריח אותה, באיומי סכין להתפשט, ואחרי שעשה בה כרצונו, אסף כל בדל ראיה אפשרי ונעלם.

אבל אלה שדים נרדמים, ואם ממשיכים להדחיק אותם, אפשר להמשיך בחיים.

שום דבר לא הכין אותה ליום שבו באה, באיחור ניכר, להוציא את בנה התינוק מן המעון בו שהה בשעות היום, עת עבדה, וגילתה כי בנה נלקח על ידי שרותי הרווחה, משום שהמשטרה תפסה כמות מסחרית של קוקאין בביתה.

להמשיך לקרוא

Share

רומן – מיכל קובזמן

"… אני עומדת על סף התהום, ואין מי שימשוך אותי אחורה." (עמ' 243)

לא פעם תהיתי מיהם האנשים והנשים ההולכים לסדנאות כתיבה, והרי יש כל כך הרבה סדנאות ובתי ספר בהם מלמדים לכתוב, ואפילו באוניברסיטאות כבר יש חוגים לכתיבה; מיהם האנשים האלה?

אמנם, מדי פעם נתקלתי בספר ביכורים זה או אחר, ובעמוד התודות מוזכרים המורים שליוו את הסופר/ת (מתי, אגב, אדם יכול לאמץ לעצמו את התואר הזה "סופר"? אחרי ספר אחד? שניים? חמישה? עוד תהייה המלווה אותי. אבל זה כבר ענין אחר.) והלא, אם אעשה חשבון פשוט, יש הרבה יותר תלמידים בסדנאות ובבתי הספר הללו, מאשר ספרי ביכורים היוצאים לאור, מה גם שחלקם של אותם ספרי ביכורים נכתבו על ידי אנשים ונשים שלא עברו כל הכשרה שכזו?

בספר הזה מצאתי כמה וכמה נשים ואנשים שהסיבות להצטרפותם לסדנה לא כללו ספר בסופה; למשל מיקי, שהגיע באיחור, ונמצא בסדנה על פי המלצת אשתו. למשל איה. איה הגיעה משום שהפסיכולוג שלה חשב שאולי דרך סדנת כתיבה תמצא דרך לפתוח את המורסה המקננת בנפשה. זו המכונה בינה לבינה "איה האחרת", זו שאסור להציג לעולם, זו שמתחת לעור. אוי, איה.

להמשיך לקרוא

Share

סירת מבטחים (ספר האבק I) – פיליפ פולמן

המלים האחרונות בספר הן: "המשך יבוא…"; אבל הספר עומד גם בפני עצמו. אפשר כמובן לקרוא את הטרילוגיה הקודמת של פולמן "חומריו האפלים" המצוינת ביותר, טרילוגיה שמבחינה כרונולוגית מאוחרת ל"ספר האבק", ונכתבה כעשרים שנה לפניו, ומציגה את העולם המקביל המופיע ב"ספר האבק", אבל אפשר, כאמור לקראו גם כך, ללא תוספות לפניו או אחריו.

ביקום מקביל לשלנו (כך, בכל אופן אפשר להבין אם קראנו את "חומריו האפלים" לפני הספר הזה), במקום דומה לאנגליה, בזמן שנראה כמו המאה ה- 18 לערך (אבל אי אפשר לדעת, משום שזה יקום מקביל), בפונדק קטן, לא רחוק מאוקספורד, גדל נער צעיר, מלקולם שמו, חכם למדי, שהחיים הועידו לו לימוד מינימלי, ולאחר מכן התמחות באיזו מלאכה. בינתיים הוא מסייע להוריו בעבודות השונות בפונדק, ומנסה ידיו בכל מיני מלאכות ממלאכות שונות – דיג, נגרות. מלקולם שומע במסגרת עבודתו בפונדק כל מיני שיחות בין אנשים שונים, חלקם מוזרים למדי, ויום אחד הוא שומע דיבורים על תינוקת שהופקדה במנזר הסמוך לטיפול הנזירות, על מוצאה המיוחס, כנראה, ועל האנשים המבקשים לשים ידם עליה (לא ברור למה).

השלטון בבריטניה נמצא בעיקר בידי הכנסיה, ויש אופוזיציה מסוימת מצד המלומדים, אם כי כוחם מועט הן בגלל מספרם המצומצם והן בגלל  שההשכלה היא נחלתם של מעטים, ומלבד זאת, למלומדים אין האמצעים או היכולת להטיל אימה כמו כוחות השיטור הפועלים מטעם הכנסיה.

להמשיך לקרוא

Share

גיא בן הינום – יפתח אשכנזי

כמו קליידוסקופ שלא מפסיק להסתובב והעיניים "רודפות" אחרי כל הצורות היפות המתחלפות בלי הפסק, כמו מוזיקה קצבית שאינה מרפה לרגע, מניעה את הגוף על פי קצב ואי אפשר להפסיק, כמו בליל קולות המבליחים, תופסים את האוזן לרגע, ומיד מפנים מקום לקול הבא, כך ספרו של יפתח אשכנזי "גיא בן הינום" תופס את כל תשומת הלב ו"מתנפל" על הקורא/ת, מקיף מכל הצדדים ומלמעלה ומלמטה, לא מרפה לרגע, לא מאפשר דקה של מנוחה, אפילו לא ב"קפיצות" אל האשראם – האש-רמה – של הגורו, שמחשבותיה אינן מרפות ממנה ואינן מאפשרות אפילו לה לנוח.

כמו ירושלים – שיש בה יופי וכיעור, רעש ושקט, אור וחושך, מאמינים מכל הדתות, משוגעים ותמהונים, רדופים ורודפים, ואין רגע מנוחה, כך הספר הזה, שצריך ורצוי לקראו בקריאה אחת רצופה, כדי שאפשר יהיה לעקוב אחרי כל ההתרחשויות והדמויות, בלי (כמעט בלי) להתבלבל; אחרת צריך, אחרי הפסקה, כשלוקחים את הספר ליד, לעצור רגע ולנסות לחבר את כל החוטים, כדי שהקריאה תמשיך בלי לתהות מיהו מי.

עלילות ראשיות ועלילות משנה בו, בספר הזה, גיבורים ראשיים וגיבורות ראשיות, וגיבורי משנה, פסקאות קצרות יותר או פחות המדלגות בין גיבור לגיבורה, ראשי או משנית וחזור ושוב ושוב.

קיץ 2015. ירושלים. יונתן שלם שפעם היה בקיבוץ, ובצבא היה בצוות מובחר בדובדבן, שהיה פעם במשטרה בצוות חוקרים מצוין, והודח ממנו ליחידה אחרת, כזו המתעסקת בפשיעה / בטרור של יהודים כנגד ערבים. יחידה שאנשיה לא ממש מתאמצים לפתור את כל הפשעים הנקרים בדרכם. "… הסיבה שאנשי היחידה לא מצטיינים בעבודתם היא שאף אחד לא באמת רוצה שהם יצליחו. יש מספיק אנשים שחושבים שנוער הגבעות צודקים באופן עקרוני ושעדיף לתת להם להמשיך, או שהם סתם ילדים שובבים, ויש גם מספיק אנשים שחשוב להם לרַצות את מי שמסכים עם נוער הגבעות ורואה בהם תמימים, כדי שכל חוקר יבין שיש מקרים שעדיף להשאיר פתוחים. …" (עמ' 56)

להמשיך לקרוא

Share

אמא של הים – דונטלה די פייטרנטוניו

מזמן מזמן, כשהייתי ילדה קטנה (או קצת פחות), ולא הייתי לגמרי מרוצה מהלימונים שהחיים חילקו לי (גם לא מהאגסים והתפוחים, ואפילו הסוכריות), דמיינתי לעצמי שאני בטח ילדה מאומצת, ושההורים שלי הם בכלל מלך ומלכה (או משהו כזה, כי המלכים והמלכות והנסיכים והנסיכות היחידים שהכרתי היו אלה שבספרים), שוודאי נחטפתי או נלקחתי בדרך זו או אחרת, ושהם מחפשים אותי ויום אחד ימצאו, ואז אהיה נסיכה חשובה, ולא רק ילדה אחת בבית הילדים בקיבוץ..

אז דמיינתי; ילדות (וגם ילדים) מדמיינות דברים. זו דרכו של עולם.

"בגיל שלוש-עשרה לא הכרתי את אמי האחרת.
עליתי במאמץ במדרגות הבית שלה עם מזוודה לא נוחה ותיק מלא ערבוביית נעליים. על המישורת קיבל את פני ריח של טיגון טרי והַמְתנה. הדלת סירבה להיפתח, מישהו מבפנים טילטל אותה בלי מילים והתעסק במנעול. הסתכלתי על עכביש מתנועע בחלל הריק, תלוי על קצה קוּר.
לאחר נקישה מתכתית הופיעה ילדה עם צמות רפויות בנות כמה ימים. זאת היתה אחותי, אבל מעולם לא ראיתי אותה. היא הסיטה את הדלת כדי לתת לי להיכנס ולא הסירה ממני את עיניה החודרות. היינו דומות אז, יותר מאשר כבוגרות.
" (עמ' 7)

להמשיך לקרוא

Share

האישה שלא הייתה- אילה בן-פורת

כבר מזמן לא התרגזתי כל כך על גיבור/ת ספר; כזאת שאת מנסה להזדהות אתה, כי היא כל כך מזמינה, כי הכתיבה כל כך משכנעת (זוכרות את הומברט הומברט? אז משהו כזה), אבל אז את לוקחת צעד אחד אחורה, או החוצה, וממש מתרגזת עליה, על פקד סיגל שמש-לוין ממשטרת גבעתיים, גיבורת הספר החדש (ועל פי ההבטחה על גב הספר – הראשון בסדרת ספרים) של אילה בן-פורת. מתרגזת, כי למה היא מתנהגת ככה? איך היא מרשה לעצמה לאַין כמעט את כל מה שהיא כשהיא נבלעת בעבודתה. כאילו כל העולם מסביב לא קיים.

פקד סיגל שמש-לוין נמצאת בסערת רגשות מסוימת בתוך תחנת המשטרה בה היא עובדת; המפקד שלה במשך כך וכך שנים, זה שהייתה ביניהם הבנה מלאה וסימביוזה מצוינת, הועבר מתפקידו בשל התנהגות שאינה הולמת, ובמקומו הגיעה מפקדת חדשה (טוב, אצלה יש פחות סיכויים להתנהגות בלתי הולמת), וכל האווירה בחדר המפקד השתנתה, ומשימות וחקירות חולקו מחדש.

פקד סיגל-שמש לוין נתבקשה לעיין בחמישה תיקי נעדרים, שנותרו פתוחים כבר מספר שנים, וצריך לעדכן, או לבדוק מה ניתן, אם ניתן לעשות בהם. תיק אחד תפס את עיניה; אשה אחת, יפית נעים, נעלמה יום אחד ומאז לא נודעו עקבותיה. אשה צעירה, יחסית, אם לשני ילדים, נשואה. לא הגיעה לעבודה יום אחד, ואף אחד לא יכול היה להצביע על איזשהו אירוע שקדם להיעלמות, משהו שיכול לרמז  על הסיבות להעלמותה. יום אחד היתה שם, הכינה אוכל לילדים, יצאה לעבודה, חזרה, ולמחרת נעלמה.

להמשיך לקרוא

Share

Big Sky – Kate Atkinson

“Look around at any seaside beach in summer,” she had said, “and there’ll be a hundred pedophiles enjoying themselves in their natural hunting ground.” (pp. 54)

שוב קייט אטקינסון בספר שבו עולה הסחר בנשים, בילדים וילדות, ובאלימות כלפי חסרי ישע בכלל. ושוב ג'קסון ברודי, בפעם החמישית. יותר נינוח, פחות רעב, יותר מפוקח. וגם – פחות נוכח בסיפור, אם כי עדיין בהחלט יש לו תפקיד בעלילה, אם כי לא כגיבור הראשי.

וזאת ההפתעה הראשונה הנכונה לקורא/ת; ספר בסדרת "ג'קסון ברודי" שהוא אינו הגיבור הראשי, אלא רק דמות מרכזית אחת, מתוך מספר דמויות.

גם דרך הסיפור שונה מן הסיפורים הקודמים בסדרה; הסיפור נפרס לעיני הקורא/ת לא רק מתוך סיפורו של ברודי, אלא כל פרק מלווה דמות אחרת, כשלעתים הדמויות נפגשות, ושוב נפרדות.

כל פרק נפתח במצב עניינים מסוים, פתרון שהתהווה לעניין שהובא בפרק קודם או בפרקים קודמים, וכדי לפוגג קצת את המתח בו נמצא/ת הקורא/ת, מובא קודם כל הפתרון, ורק אחר כך מותווית הדרך שבין סוף הפרק הקודם לתחילת הפרק הבא.

הפתעה נוספת היא כי הקורא/ת מתוודע/ת כבר בחלקו הראשון של הספר למקומן של הדמויות בסקאלת הטוב והרע; די מוקדם ניתן לדעת מיהם הנבלים העיקריים בסיפור, וכל שנשאר הוא רק לדעת איך יבואו (אם יבואו) רשעים על עונשים, ומה יעלה בגורלם של התמימים והחפים מכל עוון, ומי ישלמו את מחיר הנזק המשני, רק משום שהיו שם, בסביבה, כשכל מיני ארועים החלו סביבם.

להמשיך לקרוא

Share