הרעיון מעניין / מדליק / נפלא / מלא השראה

הכתיבה – זורמת / חלקה / מרתקת לעתים

הסיפור – או, כאן מתחילה הבעיה: אין ממש סיפור!

כל הספר הזה, על חמש מאות עמודיו (בערך) נקרא כפרולוג לסיפור, שתיכף יסופר / עוד רגע / בפרק הבא / בעמוד הבא / בפיסקה הבאה.

אבל הסיפור לא מגיע.  ההכרה שזהו – זה מה שיש: רעיון מעניין /  נפלא / מדליק, כתיבה מרתקת לעתים / זורמת, ההכרה הזו מגיעה בערך במחצית הספר, ואז מתחילה הדילמה – להמשיך לקרוא או לא.

מצד אחד: רעיון וכתיבה בהחלט מושכים; מצד שני: ערמה מתגבהת והולכת של ספרים על-יד המטה.

בסוף המשכתי עד הסוף.

 הרעיון: ילדים שנולדו החל מתאריך מסוים קבלו זריקה שתאריך את חייהם עד גיל אלף (1000). השינוי הזה גורם לאט לאט לשינויים בחייהם של כל האנשים, כי מי שמת בגיל צעיר, ויש לו עוד 930 או 950 שנים לחיות, יש לו הרבה יותר מה להפסיד מאשר מי שנניח יש לו רק עוד 30 או 50 שנות חיים.

אז נזהרים; נזהרים בכבישים, נזהרים בבית, מבטלים את המלחמות (כי חייל שנהרג בגיל 18 יכול להפסיד 982 שנים – וזה הרבה מאד).

מבטלים גם את בית הספר, משום שלא צריך, יהיה להם מספיק זמן ללמוד.

אבל הרעיון הזה לא מתפתח לשום מקום, חוץ מאשר גיבוריו, שהם ילדים שיחיו עד גיל אלף, והם חיים קצת אחרת מן המוכר לנו.

ישנו איתמר – נער / ילד בן נהלל, שאמא שלו עזבה את הבית, והוא מתכתב עם ניקולינה, המבוגרת ממנו בכמה שנים, משום שבעבודתו בדואר "דג" מכתב שמיענה לסבה המת, והוא עונה לה במקומו.

ישנו הממציא של הזריקה הזו מאריכת החיים, שהוא ניצול שואה, וברקע ישנו סיפורם של ניצולי שואה נוספים וחסידת אומות עולם אחת שהצילה אותם, ושמה ניקולינה (ועל שמה ניקולינה, הנערה).

וישנם סיפורים מומצאים, וספרים מומצאים, ורב הכותב מחדש את התנ"ך, ואמונות שונות וחדשות… וכל אלה אינם מתגבשים לכדי סיפור, אלא רק לתמונת מצב.

מעניין ומרתק ככל שיהיה – כל אלה: הכתיבה, הרעיון, אין בהם די כדי למלא ספר כזה עבה.

ועוד משהו; מדי פעם מצאתי בספר הזה הדהוד (חיוור מאד) ל"הכל מואר" של ג'ונתן ספרן פויר. אבל ספרן-פויר עשה את זה הרבה יותר טוב!.

אז – אפשר לקרוא, אבל לא מוכרחים.

ילדי הסקויה – גון בן ארי. הוצאת: זמורה ביתן (486 עמודים)

(פורסם ב – 23 אפריל, 2011 בפורום הספרים של YNET)