"אני צריך כסף"  כך מתחיל סיפורו של דריו אַספַר, ד"ר דריו אספר, מהגר חסר כל המתגורר בחדר שכור. אשתו זה עתה ילדה את בנם השני. הראשון מת ברעב.  הוא צריך כסף. כדי לקנות ציוד מינימלי לתינוק, כדי לקנות אוכל. כדי לא לרעוב.

אחר כך, שנים אחר כך, כשכבר יהיה לו כסף כל צרכו, כשיהיו לו בתים של עשירים, כשכל החברה הגבוהה בפריס תבקש לאכול על שולחנו, כשכל בעלי העצבים החלשים יבקשו מזור מידיו והוא יחייבם במחיר גבוה במיוחד, גם אז – כשיהיו לו כל אלה, עדיין יצטרך כסף. ולא משום שאין לו. יש לו, אם כי הוא נתון תדיר בחובות. משום שמי שיש לו כסף מתהדר בו, והוצאותיו עולות. אבל יותר מן החובות – הצורך הזה בכסף נובע מן הרעב המתמיד – רעבונם של אלה שבאו מן המחסור והעוני, ולעולם לא יחושו כי הגיעו אל המנוחה והנחלה:

"… גם אילו ידעתי שנותרו לי רק שישה חודשים לחיות, הייתי רוצה שלכל הפחות במשך ששת החודשים הללו יהיה לי כסף, אפילו במחיר פשע. … אני פוחד מפני העוני יותר מכל. לא רק משום שאני מכיר אותו, אלא מפני שדורות של אומללים הכירו אותו עוד לפני; יש בי שושלת שלמה של מזי רעב; הם עדיין לא – הם לעולם לא יהיו שבעים! לעולם לא יהיה לי די חם! לעולם לא אחוש בטוח דיי, אהוב דיי. .. דבר אינו נורא מאשר מחסור בכסף!דבר אינו נתעב יותר, מביש יותר, חסר תקנה יותר מן העוני! ..." (עמ' 191)

כמו גיבור אחר של נמירובסקי – דיוויד גולדר, גם דריו אספר זוכה בעיקר לבוז וזלזול מצד בנו. זה שאינו זוכר עוני מהו, זה שתמיד ניתן לו כל מבוקשו.

אספר מבקש להידמות לאנשי החברה הגבוהה, אלה המבלים ימיהם ולילותיהם בתענוגות; אלה המוקפים בהוריהם, וזוכרים את הורי הוריהם. הוא ואשתו עזבו את ביתם ונדדו. בנם לא יכיר את הוריהם. מנותקים מעברם, עם עתיד לא ברור ורק רצון נואש להשתייך. להיות בטוחים.

אספר פועל בדרכים שאינן תמיד ישרות וטהורות (ואף חוקיות), ובלבד שתובטח רווחתם של בני משפחתו. כאשר אשה אחת, שאל שכמותה נשא עיניו, מבקרת את התנהגותו, הוא מטיח בפניה כי אל לה, זו היושבת בטח כל חייה, לשפוט את מי שבא, כמוהו, מן העוני והדלות:

"… הה! אתם ילדי  אור! יש לכם רק תשוקות נעלות, אתם יפים להפליא… אבל אני, אני נבראתי מן המחשכים, מן הבוץ והרפש על פני האדמה. …" (עמ' 199).

ובאמת – כמה קל להיות מוסרי ובעל מידות נכונות כאשר אינך רעב, ויש גג מעל ראשך, ופרנסתך מובטחת (לזמן מסוים לפחות).

אבל, לו היינו רעבים, ועייפים ומפוחדים, לו היו היקרים לנו נתונים בסכנת חיים, או רעב, או מחסור, מה היינו מוכנים לעשות ועל אלה ערכים היינו מוותרים, ובלבד שנוכל להבטיח את שלומם ושלוותם, שלומנו ושלוותנו.

 נמירובסקי בשפתה המיוחדת, ביכולת התאור המרהיבה שלה, מביאה בספר הזה, האחרון שראה אור בחייה, את חיי המהגרים, התלושים, בפריס של בין המלחמות, ואת חייהם של המהגרים, התלושים, העניים, בכל מקום.

סיפורו של דריו אספר – אדון הנשמות – האיש ששלט בנשמותיהם של אלה שנזקקו לאוזן קשבת, למי שבפניו יוכלו לחשוף את חולשותיהם, את צדה המכוער של נפשם, והפכו בכך למשועבדים לו במקצת או הרבה, והוא מעולם לא מצא באמת מנוחה לנפשו.

מומלץ מאד

אדון הנשמות – אירן נמירובסקי. תרגום (מצוין): חגית בן-עדה. הוצאת כתר (246 עמודים)

  (פורסם ב – 23 מאי, 2011 בפורום הספרים של YNET)

(Le maitre des ames – Irene Nemirovsky)