סיפורו של שריף בספר המודרני בארצות הברית, ששורה של רציחות במחוזו מעיבה על השלווה השוררת בו בדרך כלל.

סיפורו רוצח ההורג כל מי שעומד בדרכו, או שמפריע לו, או שאי פעם הצליח להערים עליו, לזמן קצר.

 סיפורו של אזרח אחד שנקלע, שלא בטובתו, לתוך שדה קטל אחד, ומאז הוא במנוסה מפני הרוצח.

 אין בספר הזה קתרזיס, אין בספר הזה הפי-אנד. יש בו הרבה זעם וחוסר אונים. יש בו עצב מסוים.

 ספר שהוא קינה על עולם שהולך ונעלם בו הנימוס האלמנטרי פירושו סדר טוב, בו אין מקרי רצח שלא פוענחו, בו יש שכר ועונש מובנים. עולם של אמות מידה מוסריות, של טוב ורע ההולכים ומדרדרים – "לפני איזה זמן קראתי בעיתונים כאן שאיזה מורים מצאו סקר שנשלח פעם בשנות השלושים לכמה בתי-ספר ברחבי הארץ. היה שם שאלון על מהן הבעיות בהוראה בבתי-הספר. והם מצאו את הטפסים האלה, שמילאו אותם ושלחו אותם מכל הארץ עם תשובות על השאלות האלה. והבעיות הגדולות ביותר שהם יכלו לציין במפורש היו דברים כמו פטפוט בכיתה וריצה במסדרונות. לעיסת מסטיק, העתקת שיעורי בית. דברים מהסוג הזה. אז הם לקחו אחד מהטפסים ההם שהיה ריק והדפיסו הרבה כאלה ושלחו אותם שוב לאותם בתי-ספר. אחרי ארבעים שנה. טוב, הנה מגיעות התשובות. אונס, הצתה, רצח. סמים. התאבדות. אז אני חושב על זה. כי הרבה פעמים בכל פעם שאני אומר משהו על איך שהעולם הולך לעזאזל אנשים רק מחייכים מין חיוך ואומרים לי שאני מזדקן. שזה אחד הסימפטומים. אבל ההרגשה שלי בנוגע לזה היא שכל מי שלא יכול להבדין בין אונס ורצח של אנשים לבין לעיסת מסטיק יש לו בעיה רצינית גדולה בהרבה משלי." (עמ' 174 – 175)

 ספר שהוא כתב אישום כנגד המודרנה, רדיפת הבצע המועצמת, עד שאין הבדל בין הסוחר בסמים לאיש העסקים: "… קונים אותנו בכסף שלנו. וזה לא רק הסמים. זה הון שצוברים כל מיני אנשים בשטח ואף אחד לא יודע עליו. מה אתם חושבים שיצא מהכסף הזה? כסף שיכול לקנות ארצות שלמות. וכבר קנה. .. הוא יכניס אותך למיטה אחת עם אנשים שאתה לא צריך להיות אתם שם. זאת אפילו לא בעיה של אכיפת חוק. …" (עמ' 271)

מומלץ לאוהבי מקארתי .

לא ארץ לזקנים – קורמאק מקארתי. תרגום (מצוין): אמיר צוקרמן. הוצאת עם עובד. (276 עמודים)

 ומלה על הכריכה (שתי מלים, בעצם): אמרי זרטל

 (פורסם ב– 21 ביוני, 2011  בפורום הספרים של YNET)

(No Country for Old Men – Cormac McCarthy)