אל הספר הזה הגעתי כמעט במקרה; הגעתי להקרנה של הסרט שנעשה על פי הספר, ולאחר מכן, כמובן, עברתי לקרוא.

 הספר מספר את סיפורם הכמעט בלתי מוכר של היהודים שגורשו מפריז (ומצרפת בכלל) בחודשי הקיץ של שנת 1942, בסיועם הנלהב בדרך כלל של הצרפתים (משטרה, רכבות וכו') למחנות ההשמדה. הסיפור בלתי מוכר משום שנוח היה להשכיחו – הצרפתים העדיפו שלא להבליט את ההשתתפות הצרפתית הכה נלהבת, ובין כל סיפורי המגורשים והמושמדים היהודים, נבלע הסיפור הזה כעוד סיפור של מגורשים ומעונים ומומתים.

ולפעמים ההיסטוריה נזקקת לבידיון כדי לקבל נפח ומשקל וחיים.

 ג'וליה ג'רמונד, עיתונאית אמריקנית הנשואה לצרפתי ומתגוררת מרבית חייה בצרפת, מתבקשת לקראת יום השנה ה- 60 לגירוש יהודי צרפת לכתוב כתבה בנושא.  במקביל עוברים חייה האישיים תהפוכות.

הדירה בבעלות המשפחה מתבררת כדירה שסבו וסבתו של בעלה נכנסו אליה בקיץ 1942, ממש לאחר גירוש היהודים, ומעורבותה בסיפור עליו היא מספרת הופכת לאישית יותר ויותר.

כמו הד רחוק מובא סיפורה של שרה – בכל פרק אי-זוגי; השנה היא 1942, קיץ 1942, ומשפחתה של שרה מגורשת מדירתה אל איצטדיון הוול-ד'איב, יחד עם כל יהודי פריז, ומשם הוסעו למחנות הריכוז שבצרפת, תחנה בדרך למחנות ההשמדה. דרך עיניה של הילדה בת העשר, מתגלה הזוועה טיפין טיפין; הריכוז באיצטדיון למשך ימים רבים, כמעט בלי מים ובלי אוכל, עם תנאי תברואה נוראיים ואיומים,  הכל כדי לשבור את רוחם של הכלואים.

ולאחר מכן, המחנות, בהם הופרדו האבות מן האמהות והילדים; האבות גורשו ראשונים, ככל הנראה, ואחר כך הופרדו האמהות, והושארו רק הילדים.. ואחר כך גורשו הילדים.

והכל הכל, על ידי צרפתים. שוטרים צרפתים, חברת הרכבות הצרפתית, ממשלת צרפת – כולם מילאו פקודות, רק מילאו פקודות.

 כמה מלים על הכתיבה; דה רוניי בחרה לכתוב באנגלית, ולא בשפה הצרפתית בה היא כותבת בדרך כלל (דה רוניי היא עיתונאית ומבקרת ספרות; גיבורת הספר – ג'וליה ג'רמונד היא מעין בת דמותה של הסופרת). הכתיבה בשפה אחרת נשמעת, לעתים מאולצת. פרקי העבר לא ממש אמינים בכל הנוגע לתחושותיה של שרה, הילדה. אין זה פשוט כלל לדמיין ולהעביר לכתב מחשבות ורגשות של ילדים.

הטכניקה של פרק עבר / פרק הווה וחוזר חלילה "מתפספסת" לעתים; ההרגשה, לעתים, שהאיזון ה"קדוש" פוגם בשטף הסיפור.

גם השפה דומה יותר לדיווח עיתונאי מאשר לספרות, לפחות בחלק מן הספר.

עניין נוסף הוא אי-השימוש בשמה של שרה, כאילו כדי להגביר את המתח; לאורך חלק מן הספר היא מכונה רק "הילדה". אלא שהאמצעי הזה נכזב מלכתחילה עם בחירת השם לספר; הרי ברור לכל בר-בי-רב כי "הילדה" היא היא שרה שהמפתח הוא שלה.

 ולמרות כל אלה – הספר הזה חשוב בגלל נושאו, נקרא בשטף וקשה להניחו מן היד (למרות שידעתי מה יהיה בסוף, ומה הם פיתולי העלילה העיקריים).

מומלץ בהסתייגויות ה"ספרותיות" שלעיל.

 המפתח של שרה – טטיאנה דה רוניי. תרגום: אביגיל בורשטין. הוצאת כנרת זמורה ביתן

(פורסם ב– 16 באוגוסט, 2011  בפורום הספרים של YNET)

(Sarah's Key – Tatiana de Rosnay)