את כל הדברים – יצהר ורדי

את כל הדברים

"יש דברים שאין להם בגלל."

 פיצקי ואחותו הבכורה ליליה גדלים בקיבוץ אחד, נידח, בדרום.

לא, זה לא עוד ספר על הקיבוץ, על נפלאות או מוראות הלינה המשותפת והשיוויון והשיתוף, אלא על הפרטי והאישי בקיבוץ; הקיבוץ המהווה רק תפאורה לסיפור שהוא, בעיקר, עצוב ומלא געגועים.

 פיצקי ואחותו נאחזים איש ברעותו (הוא מתגנב אל חדרה בבית הילדים מאוחר בלילה, מרוב בדידות) משום שאין להם אנשים אחרים להאחז בהם. האב נעדר תמידית (כמעט) ואחר כך נעדר לגמרי מחייהם. האם – שהיתה לה ילדות "תלושה" משל עצמה, ואחר כך נחלשת ובריאותה מדרדרת. והם נשארים רק איש לרעותו, אחות לאחיה.

יחד כנגד או ממול לכל העולם.

 יש בו, בספר הזה, עברית נפלאה, עם המצאות חדשות ומשחקים בשפה,  והכל ביומן-רומן שכותב פיצקי עליהם, על חייהם,  ומבטיח לספר את האמת. "לי אין שום דבר נגד מילים, וזה ברור, אבל מה שמעניין אותי באמת, גם כקורא, זה בני האדם עצמם, לא המילים ששופכים עליהם." (עמ' 10).

 ויש בו, בספר הזה, הרבה געגועים ובדידות ועצב, הרבה עצב; ופיצקי מוכרח לספר את הסיפור כדי שיוכל להניח לסיפור, למלים ולהתחיל לחיות.

 "הזיכרון מתעתע; בטח שהזיכרון מתעתע – אפשר להבין אותו. נכון, הבטחתי דיוק ואותה, את המציאות, לא דייקתי עד הסוף. אבל את הגעגוע כן. כי הרומן הזה, בסופו של דבר, הוא סיפור אמיתי על געגוע אמיתי.

כי לכל דבר יש התחלה ואמצע וסוף, אבל תמיד, לרוע המזל, בסדר הזה." (עמ' 202)

….

 וידוי אישי: כשאני קוראת ספר שנכתב על ידי סופר ישראלי, או סופרת, תמיד עובר בי הרהור אם הוא או היא יקראו את הביקורת כאן בפורום, או אולי מישהו יביא לתשומת ליבם (וכבר היו דברים מעולם). כשאני קוראת ספר של סופר או סופרת שפגשתי פעם, אני מהרהרת – מה יגידו כשיקראו את דברי, וכמה עלי להזהר, אם יהיה עלי להזהר, כשאכתוב.

אבל – כשאני קוראת ספר שכתב או כתבה חבר (או חברה) כאן בפורום, תמיד אני חוששת מה יקרה אם הספר לא ימצא חן בעיני, כולו או חלקו, האם אכתוב, האם אזהר שבעתיים? ומה עם הנאמנות לאמת?

 את הספר הזה גמעתי וגמאתי במהירות כה מהר, עד שלא הבנתי איך זה פתאום בא אל סופו. הוא מושך ומרתק בכבלי כשף, ומומלץ לגמרי.

 הספר זה גם מתכונן מראש ובדיעבד לכל ביקורת שתיכתב עליו: "המבקרים יוצאים מגדרם: ז'אנר חדש בא לעולם: היורמן. קול צעיר ומבטיח בשדה הספרות. הנה לפנינו יורמן קולח ורווי יצרים, דאגה משפחתית סוחפת, עוצרת נשימה… לכידה גאונית של ההוויה הקיבוצית… תוך שימוש חלוצי, נועז וחסר תקדים בפיגומי ם המסורתיים של תורת הספרות – ההזרה, המפנה הדרמטי, הסיגור, עיצוב הזמן – ורמיסה עד דק של מארג המוסכמות הבלטריסטי המסורתי, מחולל פ"ח רבולוציה גמורה, אולטימטיבית ובלתי הפיכה באבולוציה של הדקונסטרוקציה. פרי וציפר, בן ומלמד – כולם משלבים ידים וצורחים את שבחו של הסופר בפניו…. "(עמ' 42 – 43)

את כל הדברים – יצהר ורדי. הוצאת: זמורה ביתן. (207 עמודים)

(פורסם ב– 6 בספטמבר, 2011 בפורום הספרים של YNET)

אלה יווניה קוראת ספרים