תאונות – יעל הדיה

tunot

את יעל הדיה הכרתי ב"עדן", שמאד אהבתי (אני כבר לא כל כך זוכרת למה בכלל קניתיו), ו"סימנתי" לי לחזור אליה. ומשהזדמן לי "תאונות" (נדמה לי שבאיזו מכירה מיוחדת באיזה בית), לקחתיו.

 יונתן לוריא, סופר מצליח ואהוב למדי, בשנות הארבעים לחייו, אלמן מזה מספר שנים, אב לבת מתבגרת – דנה, פוגש את שירה, סופרת של ספר אחד (בינתיים), צעירה ממנו בעשור, אצל איזו חברה משותפת, רונה, אם יחידאית, שבתה תמר היא חברתה הטובה בבית הספר של דנה.

(וכל איזכורי השמות שלהלן, אינם אלא כדי להוכיח לעצמי שאפשר לסיים ספר ולזכור מיהו מי, בלי להתבלבל בכלל).

לשירה אב מזדקן המאבד אט אט את כוחו ובריאותו; ליונתן אם מזדקנת ההולכת ודועכת.

סיפור על החיים, היומיומיים, כמו של כולנו, שאין בהם כמעט דרמות גדולות, רק חיים מיום ליום. אהבה מהוססת, זכרונות מאהובה שמתה, מאם שמתה, התמודדות עם זיקנת ההורים, עם גיל ההתבגרות (האיום ונורא), עם חבורת ה"מקובלות", עם הפחד מן הפרידה מן הבית, אפילו ליום או יומיים.

 והכל הכל בשפה עשירה ובלתי מתיפיפת, שכן הדיה לא עושה הנחות לגיבוריה, ללבטיהם, לפחדיהם, לקנאות הקטנות, לשמחות, לאהבות, לחברויות.

 צריך יכולת מיוחדת, כשרון מיוחד לספר סיפור חיים כה פשוט, כה יומיומי בדרך שכזו, מעניינת, מרתקת, מעשירה.  והשפה, הו השפה כה מדויקת, עד כאב כמעט.

 ציטוט אחד, רק כדוגמה: "ראשה היה ריק ממחשבות – משאית עפר שכבר פרקה את פסולת מילותיו של היום שעבר ועדיין לא העמיסה את שפתו של היום החדש." (עמ' 533)

מומלץ בהחלט

 תאונות – יעל הדיה. הוצאת עם עובד (547 עמודים)

(פורסם ב– 27 ספטמבר, 2011 בפורום הספרים של YNET)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *