"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה" (טולסטוי – אנה קרנינה)

(המשפט הזה מלווה די הרבה סקירות שכתבתי, וגם את זו, מסתבר)

 עלמה – פסיכולוגית מבוקשת למדי מכנסת, מדי רביעי בערב, כמה וכמה הורים המבקשים לטפל / להבין את ילדיהם; ישנם שם אילן, תסריטאי ב"קשת" שיבש, אולי, מעיין יצירתו, יחד עם ענת, אשתו, דוגמנית, ולהם שני בנים – מיכאל, נשוא פנייתם, ילד קשה, פראי, אלים במידת מה, פוגע, בלתי נאהב בעליל, ועילם, הצעיר, המתרפק, הרך, הנעים. דני – איש הפוליש, ורונית, אשתו, מורה, הורים לנטע שכבר בגיל 14 יש לה חבר חייל, הנשאר ללון בביתה-ביתם, למורת רוחם של ההורים, וסיוון, הצעירה המגלה נטיות אנורקטיות.

ישנה גליה, הנשואה לרון, שלא בא למפגשים, ולהם בן מרחף "אסטרונאוט" שכזה. גליה הנאבקת במשקל גופה ובדימוי עצמי נמוך ביותר. שותפה של גליה – דורי, הומוסקסואל, אב חדש לפעוט, ולו, לדורי,  מערכת יחסים מאד מורכבת עם אמו של הפעוט.

ואחרונה – זוהר, אם חד-הורית (מבחירה) לאביגייל, שנדמה לה שהיא כה חסרה דמות אב, עד שהיא מנסה לחפש לה איזשהו פיצוי על החוסר הזה. "… אי אפשר לפצות ילד על מה שמעולם לא הכיר. אנחנו מפצים את הילדים על מה שנדמה לנו שלא קיבלו, על מה שאנחנו לא נתנו להם, אבל אולי… אנחנו צריכים לפצות אותם על מה שדווקא כן קיבלו מאיתנו." (עמ' 14)

 הפגישות הללו, אצל עלמה, יחד ולחוד, "מפשיטות" אט-אט את נפשם של האנשים, ומגלות כמה וכמה אמיתות כואבות על הורות, האהבה האוטומטית לילדים, תפקידם של הילדים בחייהם של הורים: "אנשים מביאים ילדים לעולם כדי לקבל כוח… אולי לא במודע הם עושים את זה, אבל ככה זה. אתה עושה ילד ומצפה שהוא יהיה המטעֵן שלך,שבכל פעם שהסוללות שלך מתרוקנות תחבר את עצמך אליו ותתמלא, אבל מה שקורה בפועל הוא הפוך: הילד מרוקן אותך." (עמ' 194)

על האחריות ההורית, ההופכת סדרי חיים, איך אי אפשר יותר לחיות על-פי גחמות הרגע, אלא רק על פי סדר יומם וגחמותיהם של הילדים: "… הסדר הנכון שילד מביא עמו, ועל איך שאי אפשר, בשום פנים ואופן, לקום הפוך או לא לקום, זאת אומרת: למות פתאום, ממנת יתר של משהו, של שנאה עצמית מתפנקת, למשל." (עמ' 265)

 הקורא/ת מתוודע/ת גם לבתים בהם גדלו ההורים הללו, הבאים עתה לפתור עניינים ביניהם ובין ילדיהם, ונסיונם של ההורים להפוך את ילדיהם לתיקון; תיקון הבית בו האם מתה, או עזבה, האב הנעדר תמידית, ההורים השופטים לחומרא (פתאום מצאתי עצמי מברכת על שגדלתי בבית ילדים ולא באיזה בית שכזה, מן הסוג שגיבוריה של הדיה גדלו בהם). אבל ילדים אינם תיקון; ילדים הם אנשים בפני עצמם, וכל אחד מן ההורים המגיעים אליה, לעלמה, מבקש "לתקן" משהו בילדו, או ביחסים ביניהם; ובמהלך הטיפול-השיחות מגלים, ההורים, כל מיני דברים על עצמם, מתעמתים על עברם, עם זכרונות שהדחיקו, ועם ההשפעה של ארועים אלה או אחרים, זכורים או מודחקים, על הדרך בה הם מתיחסים לילדיהם: "… אומרים שהורות היא לפעמים לא לדעת שום דבר על הילדים שלנו, אבל הורות היא לפעמים דווקא ההפך. נדמה לנו שאנחנו נותנים להם הכל, את כל מה שאחנו יודעים על עצמנו, אבל התרומה המשמעותית שלנו, האיומה והנוראית שלנו, היא דווקא מה שאנחנו לא יודעים על עצמנו. כל הסודות שלנו מתגלים לנו דרכם. " (עמ' 419-420)

 יעל הדיה לא עושה הנחות לגיבוריה ומציגה אותם במערומיהם (המטאפוריים) על שלל חולשותיהם, אלה הגורמות לקורא/ת לתעב חלק מהם ולרחם על אחרים, והכל בלשון קולחת ומרתקת.

הספר הזה מומלץ כמעט לגמרי: חוץ מ מ"מתכי הגשם" ביטוי שכבר שאלתי עליו כאן ובפורום השפה העברית, ביטוי ש"קפץ" לעיני ומשך אותי מן הסיפור לתהיות בשפה העברית… והרבה הרבה עמודים לאחריו, כאילו הד לתהיות אלה שלי, הופיעו המלים האלה: "…הרי לא ייתכן שמשפחה תהיה מורכבת משתיים או שניים – שניים מועדים לפורענות, להתמזגות, שניים מועדים להיות מוטחים זה בזה ומותכים זה בזה,.. " (עמ' 318) (ומצחיק שגם המשפט הזה "הקפיץ" אותי מן הסיפור להרהורי שפה.) ; מומלץ כמעט לגמרי, חוץ מעניין ההגהה. נראה כאילו מישהו שם בהוצאה דחוף היה לו להוציא את הספר הזה לאור לפני הגהה אחרונה (המלה "כל" מופיעה עם ו' ובלי ו' באותו משפט, באחד המקומות, וזו רק דוגמה נוספת). אולי, עם הוצאת המהדורה הבאה, תעבור עוד עין ביקורתית רק על טעויות שכאלה. הלוואי.

אבל חוץ מן העניין הזה – הספר מומלץ לגמרי וביותר.

רביעי בערב – יעל הדיה. הוצאת עם עובד. (464 עמודים)

(פורסם ב – 14 באוקטובר 2011 בפורום הספרים של YNET)