"יש כאב שאי אפשר להאמין שהוא קיים" (עמ' 32)

 מה אנחנו זוכרים על תקופת ילדותינו? שהיתה מתוקה, נעימה, נטולת דאגות.. שהיו בה שדים ופחדים ולחישות מהוסות של מבוגרים? שהיו בה אחים גדולים או קטנים שגזלו מאיתנו תשומת לב הורינו, או שהיו "החברים הכי טובים שלנו"? שהחברים שלנו היו מלאכים קטנים (ממש כמונו) או שהיו מרושעים לעתים, תככנים, אלימים?

וכשאנחנו מסתכלים על ילדינו (או על הילדים של השכנים), מה אנחנו באמת יודעים עליהם? ממה הם חוששים? מה ממלא את יומם?

ואולי הדחקנו, שכחנו הכל. רק את היופי והנעימות אנחנו זוכרים, כמו חלום רחוק שרובו כבר נשכח…

 אז זהו שתקופת הילדות אינה כה נעימה, אינה מלאת תום וחן וחסד, אלא יש בה פחדים ודאגות, פירושים שונים של דיבורי המבוגרים, חברויות, אינטרסים, אלימות כבושה או גלויה, בושה ומה לא בעצם, רק שלא תמיד יודעים לקרוא לכל זה בשמות המתאימים, אבל הם שם.

 פולה היא ילדה בת חמש וקצת, יהודיה, בצ'רנוביץ. חברה של טניה, באותו גיל בערך, גויה. שתיהן מקימות קואליציה מתריסה כנגד הבנים; קואליציה רעועה קצת, מסתבר, לפעמים, כי, לפעמים, הברית מתפרקת לטובת בריתות אחרות, וחוזרת, ושוב מתפרקת.. אחותה הגדולה של פולה לא מדברת איתה; בכלל. מטוב ועד רע. רק מזיזה אותה ממקום למקום, שלא תפריע. עד שגם היא זקוקה, פתאום לברית שביניהן.

 וילד אחר, באותו בנין, וסילי, שאביו השאירו אצל הסבתא שתגדל אותו, והוא בא והולך, ופתאום נדמה שאולי.. אבל..

 כי הילדים הם רק פיונים בעולם המבוגרים, שאפשר להזיז אותם ממקום למקום לפי הצורך, שאפשר לדבר עליהם כאילו הם לא שם. ולשכוח שהם בסך הכל אנשים. נמוכים, אבל אנשים.

 אבא ואמא של מילוצ'קה לא מפסיקים לריב, בתרבותיות, אבל לריב. מילוצ'קה היא ילדה לא רזה במיוחד, מה שהופך את חייה לקשים עוד יותר בעיקר כשבסביבתה ישנן פולה וטניה הכה רזות. מילוצ'קה היא ילדה חדשה בבניין, ומטרה חדשה ללעג של הבנים, בעיקר, שסוף סוף אפשר להתאגד איתם לקואליציה אחת. ולשוב ולפרק אותה.

דומה כי אין שם ילד אחד מאושר, בנובלה הזו. ואולי אין דבר כזה ילדים באמת מאושרים, רק מפוחדים פחות או יותר, מבינים פחות או יותר, שיש להם בעלי ברית קבועים או לא..

 ממש כמו המבוגרים, רק יותר נמוכים.

ויש עוד  נובלה קצרה יותר – גלית וגורדון: סיפור האשה המחכה.. מחכה לאהובה שיתבגר ויחליט, כי היא הרי לא תלחץ, יש לה זמן. שיבשיל, שיבין, שירצה.. וכך עוברות להן השנים.

 ובסוף סיפור אחד, קצר  – פעמיים; סיפורה של העליה מברית המועצות בקליפת אגוז, דרך עיניה של אשה אחת, לא צעירה, הנאלצת לחלוק מגורים עם בתה וחתנה, ולהיות תחת מוראו של זה האחרון.  סיפור קצר ומדויק עד כאב. סיפורם של האנשים הכמעט שקופים.

 וכל שאר הדברים הטובים שיש לי לומר על הספר יהיו בדיוק כמו שמישי אמרה

ורק אזהרה אחת לסיום – לא לקרוא את הכריכה האחורית!  (אתם חושבים שמ. פרי עושה את זה בכוונה?)

מט ילדים – בלה שייר. הוצאת הספריה החדשה. (219  עמודים)

(פורסם ב– 5 בפברואר, 2012 בפורום הספרים של YNET)