רומן וינאי – דוד פוגל

רומן וינאי

הוא לא אהב נשים, פוגל; פחד מהן, אולי, לא הבינן, כמעט בטוח, ועל כן כתב עליהן כפי שכתב. זה העניין המרכזי שבלט לעיני בקוראי את הספר הזה.

 רומן וינאי נפתח ונסגר בפריז דווקא, עשרים שנים לאחר תקופת וינה של הגיבור הראשי בספר – מיכאל רוסט. רוסט, גבר (היום היינו קוראים לו "נער") בן שמונה עשרה המגיע לכרך הווינאי בתחילת המאה ה- 20 (או, שמא, על סיפה), לא ברור כל כך על מה ולמה, והריהו מסתובב בה כהולך בטל. אין הוא עוסק בכל מלאכה אלא במלאכות זמניות וארעיות, אף לא לומד. "מסתדר" מן היד לפה. עד ש.. עד שנקרה בדרכו זר מסתורי, עשיר, המעניק לו, כך סתם הון קטן שיספיק למחייתו ברווחה, והריהו עוקר לחדר בדירה מרווחת של בורגנים, ולחיי בטלה מלאים.

 כל מיני אנשים פוגש רוסט בוינה, ב"אחדות" שהוא בית אוכל ליהודים מכל הסוגים והמינים, ובו נקבצים הטנור הצרוד, האנרכיסט, הבריון ועוד ועוד..  וגם משנתעשר פתאום חזר לשם שוב ושוב, מעין נמל מבטחים בעיר הזרה.

 הנשים הנקרות בדרכו של רוסט, מצטיירות תחת קולמוסו של פוגל כשטופות תאוות בשרים, מופקרות כמעט, בין אם הן יצאניות, שחלקן "נתגלגלו" לעיסוק הזה לאחר שהרו ללא נישואין, "נזרקו" מבתיהן וננטשו על ידי אהוביהן, בין אם הן מהוגנות כמו בעלת הבית שלו, או אפילו בתה בת השש-עשרה.

 לא ממש אהב נשים, פוגל, לא ממש הבין אותן. כך במונולוג ששם בפיו של אחד מגיבורי המשנה שלו:

"הנשים, יודע אתה… קודם כול צריך להבין כיצד לקחת אותן, הכל תלוי בזה. יד חזקה – בוודאי!  אבל חלילה לך מהפריז! ושוב: אין להכליל. יש כאלה ויש כאלה. … יש נשים שבפניהן עליך לשים עצמך חלש, קטן וחלש, כעכבר חולה – הן אוהבות זאת, רק על ידי כך אתה צד לבן. הללו מסוג החומלות הן… הן לא תמנענה ממך דבר, אבל הכול רק דרך צינורות חמלה. אם אינך מניח להן לשפוך עליך רחמיהן, אינך משיג אצלן ולא כלום. כך טבען, הללו, משנולד להן ילד, הרי אתה יכול ברוב המקרים לצרור חפציך, שוב אין להן צורך בך. עוד יש כאלה ששמעו פעם אי-בזה את המילה 'אישיות', ומאז הרי הן נגועות אישיות. משפט מיוחד יש להן על כל דבר, והעיקר – ההפך מזה שלך. חלילה לך מנגוע באישיות שלהן. אם תזלזל בזה – אוי ואבוי לך! הנח להן אפוא שיגעון האישיות וייטב לך. .. יש כאלה שאינן מתחממות אלא לאחר שהֲרִיקוֹתָ לפניהן כמה שקים של דבריה אהבה, ויהיו אלה אפילו מימרות שדופות, מחוסרות טעם, לקוחות מתוך רומני שוק, … אלה הן הרומנטיות. יותר אתה משקר, יותר הן מתרככות. …

יש כאלה ששוכן בקרבן חפץ שררה בלתי מושבע, אלו הן השליטות. גבר שאינו מקבל מרותן אינו עולה במניין. .. " (עמ' 166- 167)

 ואם במקרה נתקל באשה דעתנית, הרי שהיא מזניחה עצמה עד מאד. טוב, אנרכיסטית (ומפחידה הרבה יותר) :

"ליובה אמרה: 'דורות על דורות כלאתם בהרמונות, במטבחים, בחדרי התינוקות. בכל האמצעים יגעתם למנוע אותן מלהציץ קצת מקרוב על ענייניכם הנשגבים, הגבריים כביכול. בחרתם לסדר את העניינים ביניכם לבין עצמכם, מוציאים מן הכלל מחצית שלמה של האנושות. ..." (עמ' 203)

 מדי פעם "עובר" פוגל לתודעתם של גיבורים אחרים בסיפור, בין אם אלה הגיבורות הראשיות – גרטרוד, בעלת הבית שלו, וארנה, בתה, ובין אם אלה גיבורי המשנה, שברובם דמותם אינה מתפתחת כלל, אולי משום שהספר כולו לא בא לידי גמר.

 בספר נפרשת בפני הקורא/ת וינה, בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית של תחילת המאה העשרים, במלוא הדרה ובמלוא הדקדנס שבה. חלק לא קטן מגיבורי הספר עוסקים בעיקר בעיסוקי פנאי אלה או אחרים, טיול בפארק, סעודה, ביקור בבורדל, וחוזר חלילה.

די נתעב או לכל הפחות מעצבן הוא הגיבור רוסט, שאין בו כל מחויבות לאף אדם שהוא פוגש, לא לאיש חסדו, לא לחבריו, ובעיקר לא לאשה שבביתה הוא מתגורר, ונהנה מכל חסדיה, ולאחר מכן נוטש אותה, משום שעיף ממנה, או משום שפתאום בתה הצעירה מוצאת חן בעיניו. ואף אין הוא מהסס לתקוע טריז בין האם לבת, גם אם מבלי משים. חסר אחריות.

 וגרטרוד, גרטרוד המסכנה, שכה הסכינה עם חייה עד כה, ונהנתה מהם ככל שניתן, לפתע פתאום נקלעת לסערת חושים, לפתע פתאום הופכת לכה נזקקת למעט אהבה.

 "מטבע ברייתה אולי לא היתה גרטרוד רעה, ולא אכזרית, אבל התחיל כוסס אותה עש הנחיתות. לא היתה אלא בת שלושים ושבע, במיטב שנותיה, בלי סימני הזדקנות בולטים, אפס הפחד כבר התגנב ללבה, פחד ההזדקנות הוודאית שאין ממנה מפלט. פחד זה אמנם עדיין לא נסתמן בה במפורש ובגלוי. אלו לא היו אלא זעזועי מורך קלים, נדירים למדי, לפעמים עקב תשישות קלה אחרי הסעודה, או שמץ לאות לאחר הליכה של שעתיים, ולא היה כלל מן ההכרח ליחסם לסיבה זו. עדיין מלאה היתה וגדושה עתרת מרץ, פעפע בקרבה צימאון חיים לא שוכך. שכנה בה הוודאות של שנים אבודות ללא תועלת, ללא תענוג, שנים תפלות, חדגוניות, בקרבת אותו בעל משעמם, בינוני, שלא ידע אפילו ללבות בה נשיותה, שנים אבודות לאין השיב.  כי פרט לכמה הרפתקאות קלות, לא חשובות, שאינן ראויות לשמן, שלא שימשו לה אלא התבדרות קלה מן השיעמום היום-יומי, הרי עברו השנים הללו כמין מדבר שומם ארוך. אז, בשעה שחייתה אותן, לא נסתמנה אפסותן להכרתה בבהירות. פרט אולי לאיזה רגש סתום של חוסר סיפוק, מעין כָּפָן  תדיר למשהו לא מוכר.טיבם של חייה הקודמים לא נתחוור לה במלואו אלא משעה שהכירה את רוסט, משראתה איזה עושר של גוונים, של ייאוש, של אימים, של אושר אין קץ, עשוי להכיל יום אחד, ואפילו שעה אחת, עושר לא ישוער" (עמ' 268 – 269)

 בעצם, כל הנשים, ככל שמדובר באהבה, הופכות לנואשות ונזקקות, כך על פי פוגל, בין אם המדובר בגרטרוד המטרוניתה, בתה – ארנה – שהאהבה ממלאה אותה, ככל בני השש-עשרה,  ליובה, האנרכיסטית, ואפילו הפרוצות נזקקות למילות אהבה, להרגשה שרצויות הן.

 ועניין אחד, שטרם דנתי בו, השפה – כה עשירה, כה יפה, כזו המכריחה את הקורא/ת להתרכז בכל מילה, כל אות, כל תג, כל מכמניה של שפת עבר שנשתמרה על פני כל השנים הללו. היום כבר לא כותבים ככה.

מומלץ משום ייחודו, משום שפתו, משום שהוא מחייה עולם שהיה ואיננו עוד.

 רומן וינאי – דוד פוגל. הוצאת: עם עובד (300 עמודים)

(פורסם ב – 8 באפריל, 2012  בפורום הספרים של YNET)

ותודה להוצאה שנאותה להעמיד לרשותנו מספר עותקים לצורך הדיון בספר, שערך ביום 14.4.2012

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *