אל לוסיה אצ'ווריה התוודעתי כבר בספרה הקודם – אהבה, פרוזה, סקרנות וספקות – (איני זוכרת מי המליץ לי עליו) וידעתי כי מצאתי לי עוד סופרת אהובה במיוחד, ששפתה ודרך כתיבתה נוגעים בנימי נפשי.

 לכן, לא כל כל ברור לי ביני לביני, מדוע כה התמהמהתי בקניית וקריאת הספר הזה. אחד ממבצעי המכירות האחרונים הביא את הספר הזה אלי, והמיזם של ורד הפנה את תשומת לבי לערימת הספרים. ומיד הצטערתי, שלא קראתיו כבר מזמן. הספר הזה איכשהו חמק מתחת לרדאר, בלי  פסטיבל יחסי ציבור ופרסומות מתגלגלות ברדיו, ככה על הדרך, כמו כל מיני ספרים (שהרי אי אפשר להעניק לכל ספר מסע יחסי ציבור משודרג; הן אז לא ישאר זמן לקרוא).

 כמו מישי גם אני מוצאת עצמי בזמן האחרון, מתמגנטת או ממגנטת אלי ספרים שיש בהם יחסי אמהות-בנות ("כשהלילה", "בכוונה תחילה", "הבת האפלה") והנה – עוד אחד.

 אווה, סופרת מתוסכלת מעט, ששלושת הרומנים שכתבה שוכנים אחר כבוד במגירות, משום ששום מו"ל לא רצה בהם, ולעומת זאת אחד מספריה "שיחות עם" , שהם אסוּפּוֹת של ראיונות עם נשים (זונות, מוכות, אנורקטיות, מכורות) זכה לתפוצה ופרסום מרובים, כמו גם מכירות מצוינות; אווה כותבת לבתה הפעוטה שאך זה נולדה, מכתב המספר לה, לבת, את נסיבות הבאתה לעולם, ועל הדרך – סיפור חייה של האם.

 "… כולנו פירות המעשים – של אהבה או שלא, במקרה שלך כן – שקדמו לנו." (עמ' 74)

אווה, בתם הצעירה של זוג שלא כל כך ברור שהתחתנו מאהבה, שהיחסים ביניהם התאפיינו בכוחניות יתר של האב, השלטת משטר קפדני למדי, בהחלטות חד-צדדיות ומחייבות של האב. בעצם, רק מחלת האם וגסיסתה האיטית בבית החולים פורסים בפני אווה חלק מן הסודות שילדים אינם אמורים לדעת על הוריהם.

 אווה, שנולדה אחרונה, ילדה יפה זהובת שיער, אחרי אח בכור, שעד הולדתה היה הוא המלאך הזהוב של המשפחה, ובואה לעולם גרם ל"הדחתו" מן התפקיד (שתי האחיות שבאמצע שחרחרות, ועל כן לא יכולות להיות מלאכים זהובים), ועל כן התעמר בה משחר ילדותה. בעצם,  "שפך" עליה את כל תסכוליו וחוסר בטחונו האישי.

 "לא, לא הייתי מאושרת בילדותי. .. למעשה אני מכירה מעט מאד אנשים שהיו מאושרים באמת… מתברר שהמשפחות המאושרות היחידות הן אלה שאנחנו לא מכירים מקרוב." (עמ' 353)

 כך נפרשים בפני הקורא/ת עולמה המסוכסך של אווה, בילדותה, בהתבגרותה, בבריחתה במידה מסוימת ממשפחתה, לצד חלומותיה, מה שהיה יכול להיות ולא קרה:

"הבעיה עם חלום שנראה בהישג יד היא שהוא מונע את ההתפכחות. כי אילו הייתי חולמת בילדותי על משהו כביר ממש, כמו להיות מלכה או אסטרונאוטית, לא היה לי קשה כל-כך לוותר על החלום עם התבגרותי. החלום על הבלתי-אפשרי מונע מניה וביה את כל הציפייה להגשים אותו. אבל חלום נגיש מאציל לנו את הסמכות לפתרונו: נראה לנו שאם הוא לא התגשם, האשמה היא בנו ולא ביד המקרה או בגורל. לכן אני חוששת שאמות כמו שחייתי, בארגז המציאוֹת של הכשלונות." (עמ' 28)

 באיזמל חד מנתחת אצ'ווריה כל מיני מוסכמות ודברים הנחשבים לאמיתות,  ו"שוחטת" כמה פרות קדושות על הדרך. על הבלבול, הכאבים, הגוף שאינו חוזר לקדמותו ושאר עניינים הנלווים ללידת ילד חדש, עניינים שאין מדברים בהם כלל, כי אז אולי מישהי תרתע מלידה. שלא לדבר על הצורך הנואש בהמשכיות: ללדת ילד משלך, אחרת חייך אף פעם לא יהיו מושלמים. וכך, אנשים משעבדים את עתידם ואת עתיד ילדיהם רק כדי ללדת אותם:

 "אז השכנה מספרת לי שיש לה שתי בנות וששתיהן נולדו בהפריית מבחנה. הראשונה אחרי שבעה נסיונות כושלים, שכל אחד עלה 4,200 אירו…

בגלל הילדות הם נוסעים במכונית יד שנייה, לא יוצאים לחופשות, שלום לארוחות במסעדות.. הם נכנסו לכאלה חובות עד 'שהבנות שלנו יצטרכו לגמור לשלם אותם. …'

'ולמה לא אימצת?' שאלתי…

'לא, מה פתאום, זה לא אותו הדבר. רציתי דם מדמי…'

לא, אני לא מבינה. וגם כואב לי על הילדות האלה שנולדות לתוך חובות, במין גרסה מודרנית לחטא הקדמון. הילדות האלה, שלא יוכלו להרשות לעצמן להיו מורדות או עצלות או סתם טיפשות, כי ההורים שלהן השקיעו בהן כל-כך הרבה…" (עמ'  271 – 272).

 תיעוב עצמי – השלמה; תיעוב המשפחה – השלמה (חלקית); השלמה עם עצמך ומה שאת.. כמו סכין בבטן, כמו בעיטה בקרביים, כך משפט אחרי משפט, פיסקה אחרי פיסקה, בונה אצ'ווריה סיפור, שהוא כמעט לא-סיפור (אמא-בת-אמה של האם, מאהביה בעבר, חבריה בהווה, משפחתה הקרובה והרחוקה, פרנסה דחוקה יותר או פחות.. חיים!) והופכת אותו למשהו שנוגע בלב ובנפש.

אמיתות, לכאורה ברורות, כמעט קלישאיות, הופכות דרך הסיפור והכתיבה ל"נכסי צאן ברזל" של הנפש.

אחרי הקריאה בספר העולם נראה קצת אחר, קצת פחות מאיים, קצת פחות מפחיד. מותרת בו החמלה והקבלה, קצת יותר מאשר קודם.

 "רבות מאתנו נאלצות להביט החוצה כדי להעז להביט פנימה. אנחנו מצפות מהזולת שיעריך אותנו כדי שנעריך את עצמנו, מה שבאופן בלתי-נמנע משאיר בנו טעם מר והרגשה של ניצול ופלישה. אנחנו מתירות את הפלישה הזאת מתוך פחד ואשמה: פחד מדחייה, שלא למצוא חן, ואשמה כאשר אין דחייה. בגלל הפחד מדחייה אנחנו מאפשרו לאחרים לחלל את המרחב ואת הגבולות הרגשיים שלנו. כך אנחנו מתקשות להפריד בין אהבה לכניעה, בין קרבה לרכושנות, בין חיבה לאשמה, בין סחיטה לחובה, בין סקס לאלימות, בין שליטה לשייכות." (עמ' 71)

 יש לי חברה שממרקרת משפטים שהיא אוהבת בספרים, אני לא; אני מוסיפה סימניה בכל דף שיש בו משפט או פיסקה או אמירה שאני רוצה לזכור אחרי קריאת הספר. חלק מן הציטוטים הללו מובאים כאן, חלק נשמרים אצלי בקובץ על המחשב, ואני חוזרת אליהם מדי פעם. בספר הזה היו כל כך הרבה סימניות, עד שכמעט אזלו הסימניות בבית. וזאת משום שיש בו כל כך הרבה חוכמה ויופי ופשטות וחמלה, כן, חמלה ואהבת העצמי. ועוד לא אמרתי דבר.

 מומלץ מומלץ ועוד פעם אחת – מומלץ

 איזון מופלא – לוסיה אצ'ווריה. תרגום (מצוין): יערית בן יעקב. הוצאת עם עובד. (375 עמודים)

(פורסם ב – 4 במאי, 2012 בפורום הספרים של YNET)

(Un milagro en equilibrio – Lucia Exebarria)

והציטוטים הנוספים שנשמרו מן הספר הזה:

 "הפסיכולוגית שהנחתה את קבוצת התמיכה … נתנה לי במתנה עלון הדרכה.. שמפרט את ההשלכות של ההתעללות, השלכות שנשים רבות ממשיכות לחוות אותן שנים אחרי שהיחסים הסתיימו:

– הערכה עצמית מעורערת.

– פחד.

– לחץ.

– זעזוע נפשי.

– התקפי חרדה.

– דיכאון.

– התמצאות לקויה במרחב.

– תקשורת לקויה ונטייה להתבודדות.

– חסימות רגשיות.

– תסביך אשמה ותחושת אחריות לכישלון מערכות היחסים.

– חוסר מוטיבציה, העדר תקווה.

– הפרעות אכילה חמורות.

– הפרעות שינה.

– רגזנות ותגובות בלתי-צפויות של כעס.

זה לא בדיוק – אבל אחד לאחד – אני? בתקופה ההיא שנאתי את עצמי ונתקפתי מחשבות אובדניות וחשבתי שהחיים שלי לא שווים לא לי ולא לאיש מהסובבים אותי… בכיתי מכל דבר.. נשארתי בלי חברים..

וזה מפני שפעלתי בתגובה לשנאה עצמית עמוקה שקיננה בי. כי חשבתי שאני האחראית לכל מה שקרה לי וקורה לי." (עמ' 76 – 78)

 "(למה להכחיש, כל יחסים רעים הם בעצם העתק של היחסים הקודמים ובסוף כולם דומים: אתה נשיקת-גסיסה, דומה ושונה באלפי פיות). … כשאשה לא אוהבת את עצמה היא תמשוך אליה רק אנשים שיאהבו אותה עוד פחות." (עמ' 162)

 ".. אין דבר יותר שוביניסטי מאשה שוביניסטית, זה כמו ששחור יצטרף לקו-קלוקס-קלאן." (עמ' 215)

 "(בזמנים ההם דרשו הכמרים שהנשים ייכנסו לכנסייה מכוסות היטב כדי 'לא לעורר את התשובה הגברית', והטילו על הגברים לדאוג לכך שנשותיהם ובנותיהם יהיו לבושות בצניעות, כי זו אחריותו של הזכר, לא רק לדברי הכנסייה אלא גם לפי החוק הפלילי, לרסן את האשה 'שלו'. …)" (עמ' 276)

 "אמהות נותנו לילדיהן את החיים במתנה, אמנדה, זה מה שהן תמיד מסמלות בעיני ילדיהן, ולכן אלה מאתנו שלא הסתדרו עם אמא שלהן רואות בחיים מתנה מורעלת, ואנחנו מתקדמות בחיים בקשיים גדולים, כי מניע אותנו דחף מוות עז וקבוע." (עמ' 315)

 ".. תמיד חלמתי שתהיה לי משפחה אידיאלית שתאהב אותי בלי תנאים, משפחה מהסדרות האמריקניות, מפלט בעת צרה… ואם הסדרות בטלוויזיה היו מזהירות אותנו שכל המשפחות – כולן! – מורכבות מכבלים של אהבה ושיתוף, אבל קשורות, ברשת מלופפת היטב, גם לכבלים אחרים של קנאה, בגידות וצרות עין, לא היינו מתאכזבים כל כך והיינו לומדים להעריך כל משפחה כמו שהיא: לא טובה ולא גרועה מאחרות;…" (עמ' 357 – 358)