מן השנים שעברו עלינו אנחנו נושאים עמנו בדרך כלל את הדברים הטובים, כי הדברים שאינם כאלה, לו יהדהדו בזכרוננו באופן תדיר עלולים להגדיש את סאת הצער והעצב, ומי יודע לאן זו תוליך אותנו.

ואין הדברים הללו, שאינם זכרונות טובים דווקא ארועים טראומטיים המשאירים צלקות מגרדות ומדממות, אלא יותר עניינים קטנים, אינצידנטים חסרי חשיבות, שרק אם נאסוף אותם יחד פתאום יתברר כי המשא עלול להיות כבד מנשוא.

אז לא זוכרים, ולא אוספים, ומדחיקים או שוכחים. ואם פתאום עולה איזה זכרון מיד ננשפת עליו נשיפת בוז, כזו של "ממה את עושה עניין?" וגם "זה באמת לא חשוב ולא עקרוני!" ודומיהם.

 אבל לפעמים נתקל/ת הקורא/ת בטקסט או טקסטים המעלים זכרונות שכאלה, שלא תמיד הם טובים, ולפעמים הם דווקא כן, ואז מגיעה צביטה שכזו בלב, או דקירה בעור; ואפשר לשוב ולחפור בעלבונות אמיתיים או מדומים, ואפשר גם לחייך ולהתיחס אליהם בחמלה מסוימת. אחרי הכל הם לא התכוונו להרע. ואולי אפילו התכוונו לטוב.

 בין חברים – ספרו החדש של עמוס עוז הוא בדיוק טקסט כזה; אסופּת הסיפורים, סיפוריהם של כל מיני אנשים ונשים בקיבוץ הדמיוני יקהת, שכולם כולם אנשים ונשים וילדים שבשכמותם פגשתי לא מעט בשנות חיי בקיבוץ.

 בין חברים בקיבוץ הוא מונח דו-משמעי, כידוע: בין חברים שהם חבריך, ובין חברים שהם חברי  הקיבוץ. על אהבותיהם, אדיקותם, שנאותיהם, הדברים הקטנים הממלאים את חייהם, הרוח החופשית שלפעמים נמלטת מבעד ל"דת" הקיבוצית. האנשים שיגדלו עם המשא הזה. ומה שיקחו איתם משם.

 יובל הוא גיבור הסיפור ילד קטן, וזה מה שהוא באמת – ילד קטן, בן חמש בסך הכל. ילד חלש, דחוי מעט, כזה שכל הילדים בגן מציקים לו (וילדים יודעים להיות מרושעים ביותר), ובלילה, אחרי ההשכבה, כשכל המבוגרים הולכים לענייניהם, עוצמת ההצקות רק גוברת והולכת. הוא יודע כבר, למרות שהוא רק בן חמש, שאין לו מה להתלונן, ואין בפני מי להביא את דברו. הוא רק בוכה, בכי שקט של ילד בן חמש, שמנסה לברוח מעימותים, להתחבא מאחורי חומות דמיוניות שלא באמת מגינות מפני רשעותם של הילדים, מפני ביקורתן של המטפלות בגן, או ביקורתה של אמו שעקרונות החינוך עומדים למולה בכל עת. ורק, לעתים נדירות מאד, יש לו איזה רגע של נחת עם אביו, כשהאם לא בסביבה.

 וישנו הרווק הנצחי – צבי פרוביזור – שבדידותו מנשבת ממנו למרחקים.  "… לרווק מזדקן ובודד קשה אצלנו יותר מאשר במקומות אחרים מפני שלחברה הקיבוצית אין שום מענה לבדידות. יתר על כן: מעצם הרעיון של החברה שלנו שוללת את הבדידות." (עמ' 96)

 והמחנך שכל הופעתו מוקפדת, שרוממות הערכים הגבוהים בפיו, ואף על פי כן, כבר ארבע נשים היו לו, מהן הוליד ששה ילדים,  גיבור הסיפור בין חברים (שפורסם לפני כשנה ב"הארץ").  ועתה עברה לדירתו בקיבוץ תלמידתו לשעבר (עד השנה הקודמת) , שיכולה היתה להיות בתו, שהיא בת של חבר אחד בקיבוץ. ואף הרומן הזה, העכשווי, אינו מערער את דמותו וסמכותו (ורק מוסיף עוד קצת "מיץ" לחייהם של הרכלנים המקומיים).

 גם הסיפור אבא התפרסם לפני כשנה ב"הארץ", וגיבורו – משה – נער חוץ בקיבוץ. הם מנסים "לנער" ממנו כל סממן לחייו הקודמים, כדי שידמה ל"אנחנו" הקולקטיבי. והוא – הוא מתגעגע לפעמים למקום ממנו בא, למה שיכול היה להיות.

הניה המבקשת כי בנה יקודם בתור ללימודים אקדמיים, נתקלת בהתנגדות כמעט קולקטיבית לעצם הרעיון שיקודם בתור, שילמד משהו שלא לפי החלטת הועדה, שהלימודים ימומנו באופן פרטי (ועוד על ידי דודו של העלם, שעזב את הקיבוץ ולא חזר. גם זה סוג של בגידה). והיא מהרהרת כי "בימים הראשונים, כשנוסד הקיבוץ, היינו כולנו משפחה. נכון, גם אז היו כל מיני קרעים במשפחה, אבל היינו קרובים זה לזה. כל ערב היינו יושבים ושרים שירי התלהבות ושירי געגועים עד לב הלילה. ובלילות היינו הולכים לישון באותם אוהלים… היום כולם גרים בדירות נפרדות וכולם תוקעים זה בזה ציפורניים. בקיבוץ של היום, כל עוד את עומדת על הרגליים כולם מצפים שתפלי, ואם נפלת – כולם רצים להרים אותך." (עמ' 117)

 כי הקיבוץ הוא כמו כת סגורה, עם עקרונות משלה, ואסור בשום פנים ואופן לסטות מהם. "'בעוד עשר או עשרים שנה,' אמרה נינה, 'הקיבוץ יהפוך להיות מקום הרבה יותר רגוע. עכשיו כל הקפיצים עדיין מתוחים עד הקצה וכל המכונה עדיין רועדת מרוב מאמץ. החברים הוותיקים הם בעצם אנשים דתיים שעזבו את הדת ובמקומה אימצו להם דת חדשה, מלאה עוונות וחטאים ומלאה איסורים ומלאה חוקים נוקשים. הם בעצם לא חדלו להיות אדוקים ורק החליפו אדוקיות באדיקות. מרקס הוא התלמוד שלהם. האסיפה היא בית הכנסת ודויד דגן הוא הרב. …'" (עמ' 129 -130)

 עוז בשפה מדויקת ועשירה מספר את סיפורם של האנשים החיים בקבוצה הסגורה, זו הנקראת "קיבוץ". סיפורים שכל סופיהם פתוחים, ותמיד תשאר התהיה – אבל מה קרה אחר כך. כמו בתמונות מחיי הכפר – בין חברים הוא בעצם תמונות מחיי הקיבוץ. זה של שנות החמישים והששים, הקיבוץ שאין בו מספיק חמלה, שחוקיו נוקשים. שהוא בעצם תוצר מחשבתם ומעשיהם של בני אדם. "… רוב בני אדם זקוקים כנראה ליותר חום וחיבה מכפי שהאחרים מסוגלים לתת וכי את הגירעון הזה שבין ביקוש להיצע אף אחת מוועדות הקיבוץ לעולם לא תצליח לכסות. הקיבוץ, חשבה, משנה קצת את סדרי החברה, אבל טבע האדם אינו משתנה והטבע הזה אינו קל. את הקנאה הקטנוניות וצרות העין אי אפשר לבטל אחת ולתמיד בהצבעה במוסדות הקיבוץ." (עמ' 145ׂׂׂ)

 ולא – אין הרשימה הזאת רשימת נהי ובכי וטרוניות על כמה רע היה לנו בקיבוץ. רק קצת נוסטלגיה מעורבת בהנהונים – כן, כזה בדיוק, או בערך, היה אצלנו. עכשיו כבר אין. עכשיו כבר אחרת. עכשיו כבר קצת יותר לקחנו את חיינו בידינו, המסגרת קצת אחרת הן לאלה שנשארו, הן לאלה שעזבו…. אבל הזכרונות, לפעמים באים.

 מומלץ מאד, בעיקר לנו המכירים את הסביבה מקרוב, אבל גם להורינו, שיזכרו ואולי ינודו גם הם בראשם – נכון, כך באמת היה, וגם לילדינו – שבשעת כעסם עלינו (ויש שעות כאלה) יכעסו קצת פחות.

 בין חברים – עמוס עוז. הוצאת: כתר (162 עמודים)

 (פורסם ב– 16 ביוני, 2012 בפורום הספרים של YNET)

הספר הזה נקרא על ידי בזמן שנקרא, משום שהומלץ לי בחום על ידי חבר אחד מן המקהלה שאני שרה בה – מקהלת הקיבוץ הארצי.

החבר הזה – אביחי נחומי – היה אוהב ספר לא פחות משאהב שירת מקהלה, והלך לעולמו לא מכבר.

והוא חסר לי בענייני ספרים ובענייני הבלוג הזה, שלא זכה לראות.

הסקירה הזו מוקדשת לו