כף רגלו של הסוס – אלמה וייך חושן

כף רגלו של הסוס

(סיפור לא חינוכי)

 התפאורה – בית ספר תיכון במרכז הארץ.

הנפשות הפועלות – מורות (בעיקר מורות) ותלמידים ותלמידות בני עשרה.

הזמן – שבוע (בערך) לפני יום הזכרון.

 הסיפור? הרבה סיפורים קטנים הבונים יחד מיקרוקוסמוס שלא בהכרח נשמח להכיר, ואף-על-פי-כן הוא מרתק לגמרי.

 בני נוער ובנות נוער, בגיל הזה, שבו מתחילים להיות אנשים, שסימני ההתבגרות כבר ניכרים, כשהידיים והרגליים נעים כאילו יש להם חיים משלהם, במין גמלוניות כזו, כשמגלים את האהבות הראשונות, את האכזבות הגדולות; המרד כנגד "הגדולים", הצורך בהם, הבושה להראות חולשה. החצ'קונים על הפנים:

"'תמיד נדמה לי שאנחנו צריכות לעבור איזה מסך כדי להגיע אל הילדים האלה. המסך הזה שקשור בגיל ההתבגרות שלהם, באובססיה שלהם עם איך הם נראים ומה חושבים עליהם. לחלק מהם יש את זה במבט, משהו זגוגי, לא אכפת. … זה לא אנחנו, זה הם.'" (עמ' 196)

העדריות המסוימת, התחרותיות הבלתי נגמרת.

 ומולם  – המורות. חדר המורים, החיים האישיים של כל אחת מהן (ידעתם פעם, כשהייתם בבית הספר שלמורים יש חיים מעבר ללוח?).  יש להן ילדים משלהן, חלקם אפילו לומד בבית הספר, ויש להם בעיות משלהם. חיים.

 הספר מתמקד במספר ילדים וילדות ומספר מורות, ונע בין סיפוריהם האישיים: גל ואלון חברים טובים במיוחד, ויש להם חברה אחת טובה במיוחד – רותם, ויש ביניהם תחרות על לבה; תחרות שעלולה להגיע למקומות לא ממש רצויים.

רותם הזו – משחקת בלבם של שניהם, ומן הצד האחר מרדנית במיוחד כלפי המורים, במיוחד כלפי מורה אחת.

נטלי היא נערה קצת חלשה בלימודים, מתבלטת באומנות פלסטית, גדלה עם אמה, ויש לה כל כך הרבה מה להפסיד…

 והמורות – שולי המנהלת, שמוכרחה גם ללמד קצת, כדי לשמור על הצד הזה שלה, שכל בית הספר על כתפיה, ועליה לרצות את כולם – מורים, הורים, תלמידים, חברי מועצה וכו', וסגניתה – גבי, החרדה כולה לסדר הטוב ומקפידה עליו במיוחד.

 מעיין – אחת המחנכות ומורה להיסטוריה, שהיא גם חולת לב, והיא הולכת ונחלשת, ואולי תזדקק להשתלה: "הצער על עצמה. כל כך מעט הספיקה. חבל. פרידה תגיד לה, כמו אחרי שאמה מתה, שהחיים חזקים יותר והמחויבויות שלה ייתנו לה כוח. תהיי עסוקה בדשא, אל תבוססי בבוץ, כך אמרה אז. מעיין לא מבוססת, היא מתקדמת, מקפידה להיות עסוקה, לא לשקוע במים העכורים שמאיימים כל הזמן להטביע את ריאותיה." (עמ' 107)

 ואביגייל – המורה לאמנות, פסלת בינונית בפני עצמה, שלעולם לא תפרוץ קדימה אל קדמת הבמה; אביגייל המנסה להיות בסדר עם כולם, רק שזה לא תמיד מתאפשר

ועופרה – המורה לספרות, המצליחה לעורר עליה את זעם התלמידים.

 להיות מורה, כזאת ש – "רצתה ללמד, להיות מסוגלת ללמד, מין מבחן שאם תעמוד בו, אם תצליח, אז. התאמה לסביבה. אדפטציה. כשהאדם ירד מהעץ הוא נאלץ להתפתח. התחיל ללכת זקוף, המוח שלו גדל פי שלושה. התינוק האנושי הפך תלוי לגמרי באמו. מפחד הטורפים הוא החל לשתף פעולה עם בני מינו כדי להתגונן ולשרוד. … מותר האדם. כדי לשרוד פיתח כישורים חברתיים, רבי-ניואנסים, שפה מדויקת ורבת-רבדים. ": (עמ' 234 – 235)

 וכל מיני דברים קורים בבית הספר בשבוע הזה, סתם שבוע רגיל בשנה רגילה, בבית ספר רגיל במרכז הארץ. הקנאות והתחרותיות, מרד הנעורים, ההתבגרות, הפחד, הכאב…

(ואולי, אם היינו יודעים שאלה הדברים שקורים בסתם בית ספר בסתם שבוע רגיל בשנה רגילה, אולי היינו עוברים לחינוך ביתי)

 זהו ספרה הראשון של אלמה וייך חושן, והגעתי אליו (כן, גם אליו) דרך קטלוג הביכורים של הוצאת כנרת זמורה ביתן; הפרק שפורסם בו, בקטלוג, שבה את לבי.

ובצדק – ספר מצוין; קריא, הופך דפים, פותח דלת אל עולם נסתר (כמעט, הרי בכל זאת גם אנחנו היינו בבית הספר, וגם ילדינו… ולמרות זאת נדמה היה לי כי העולם הזה זר ומוזר לי לגמרי).

 מומלץ בהחלט.

 כף רגלו של הסוס – אלמה וייך חושן. הוצאת כנרת זמורה ביתן.   (269 עמודים)

 (פורסם ב– 12 ביולי 2012 בפורום הספרים של YNET)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *