"בראשית היתה התהום. והיו ימים ונהרות ומקווי מים. העולם כולו היה חושך מתוך ובוץ שמנוני ומעמקים בתוך מעמקים. ובמעמקים שיכשכו יצורי התהום והחושך – לווייתן ותנינים ונחש עקלתון ונחש בריח. מתחת למים ובמקומות הראשונים שבהם החלה להסתמן מעין יבשה שררו ענקים קדמוניים – האימים והרפאים והזוזים.." (עמ' 262 – 263)

 ארץ ישראל היתה מאז ומעולם מקום מפגש ומשאת נפש של עמים רבים ושונים, ומסתבר שלא רק שלהם אלא גם של המיתוסים שלהם; שאינם כלל מיתוסים, כך מתברר מן הספר הזה.

האזור כולו שוקק חיים הנסתרים מעינינו; יש סביבנו שדים ושדונים יהודים ומוסלמים ונוצרים, ואף כאלה המשתייכים לתרבויות ודתות שנכחדו ועברו מן העולם.

והזמן הזה, שהספר מתאר, ההווה פחות או יותר, הוא מין זמן של בין הזמנים שבו כוחות כבירים, מכל מיני סוגים ומינים נאבקים על השליטה במרחב ובחיים.. ובמוות.

 ויש אלוהים של היהודים, ואשמדאי, ועוד כח שלישי..

 ולתוך כל אלה נקלע שבתאי, שבי. נהג מונית רווק ירושלמי, שאמו מאושפזת במוסד סיעודי, והאלצהיימר עושה בה שמות. רק לעתים היא נמצאת ועונה ומתקשרת. וגם היא, מתברר, יש לה קשר לעולם השדים והרוחות.

 שבי מסיע יום אחד אשה אחת ושיחת טלפון שהיא מקבלת תוך כדי נסיעה, מכניסה אותו אל העולם הזה, המוזר, השדי, שבו יש מאבקים בין כוחות כבירים, וכל כח כזה מביא עמו הרס רב על סביבותיו.

וכל כח כזה, יש לו מקור במקורותינו (חפשו ותמצאו, אולי).

 וישנם האלים הכלואים, והאלות המתחבאות במקומות מסתור.

ישנן התחרשויות שאין להן הסבר, בעיקר בבסיסי צבא, ומשום כך הצוות שאותה נוסעת משתייכת אליו, וששבי מסופח אליו, נהנים מחסינות צבאית ומגישה כמעט לכל מקום.

 ויש גם  הרבה הומור בספר הזה, והרבה ביקורת מובלעת יותר או פחות על כל מיני עניינים שאנו מכירים מסביבותינו, או מן העתונות לכל הפחות.  כך נמצא את המקור להדרת הנשים הכה עכשווית בפרשנות של  אחת הדמויות בספר:

 "…היהודים כבשו את כנען והתהלכו בה כמו זרים. הם היו אנשי המדבר. הם לא ידעו ליהנות ממים ומצל. מים וצל היו בעיניהם עבודה זרה. זה התחיל כבר מהמפגש הראשון עם בנות מואב בשיטים. יהודים לא יודעים מה לעשות עם מים, צל ונשים. איפה שיש מים וצל יש גם נשים, ונשים אצל היהודים הן ערווה ועבודה זרה. תסתכלו על הנשים מסביבכם. אלה נשים שעקרו מהן את המים ואת הצל. הן מתות מהלכות." (עמ' 293)

 ומעורבותם של שדים זרים בפולמוסים היהודיים, אף היא מוזכרת:

 "… אבל מהי פורטונה? מים וצל, חסד נשי, שמחת חיים, אמנות, יין, כל מה שהופך את העולם הזה למקום נעים. היהודים אף פעם לא רצו שהוא יהיה מקום נעים. אז קומודוס שלח את פורטונה לרבן גמליאל כדי לרכך את היהודים. הוא חשב שהם לא יעמדו בקסמיה. הוא לא הבין עם מי יש לו עסק." (עמ' 294)

בדמיון עשיר ובהסתמכות והכרה של מיתוסים שונים ומקורות אחרים, מביא חגי דגן סיפור מופלא על מאבקים בין טוב ורע, ורע אחר, בין האדם לאלוהים, בין מלאכים לאשמדאי, בעזרת שדים ושדות, אלילים ואלילות, כל אותם אלה שדרכו אי פעם אל האדמה הזאת, וחלקם אף מיובאים…

והכל הכל נשזר לעלילה מרתקת, מרובת דמויות משנה (עד כמעט בלבול), וסוף שאינו סגור לגמרי, ומותיר מקום לדמיון.

והלוואי שיעשו מזה סרט. יהיה מרתק לראות.

 מומלץ.

 שדים ברחוב אגריפס  – חגי דגן. הוצאת: זמורה ביתן (496 עמודים)

 (פורסם ב– 7 באוגוסט, 2012 בפורום הספרים של YNET)

ועוד משפט משעשע:
"לחבור אליכם? אני לא בדיוק מהחוברים, לא מהמתחברים ולא מהמחוברים. אני מעדיף להתנתק. לכן אני מתעב את פייסבוק. סיפרו לי שאשמדאי שורץ שם כל היום ומציע חברויות לכל מה שזז. אני רק נכנס לשם ומיד אני מקבל בחילה. כשאלוהים החליט לעשות אתכם יצורים חברתיים הוא לא שיער שהתוצאה תהיה פייסבוק." (עמ' 400)