היעלמות – דבורה ויליס

היעלמות

היעלמות. העדר מישהו מן החיים, כך פתאום.

שערו בנפשכם שאתם ילדים קטנים ופתאום אחד ההורים נעלם, אולי הוא מת, אולי היא מצאה מישהו אחר וארזה את חפציה ונסעה איתו, אולי הוא פשוט נעלם. אולי אתם כבר לא ילדים קטנים אבל אדם קרוב אליכם, קרוב מאד, נעלם. וההעדר – החסר הזה – מוחשי לא פחות מן האדם שהיה שם קודם, בחלל הזה שנפער עכשיו.

 ב"היעלמות" הסיפור שנתן שמו לספר, אבא של טביתה, שהוא סופר ידוע במידה מסוימת, נעלם. יום אחד היא חזרה עם אמה מקניות של שבת, ואבא שלה לא היה בבית. בהתחלה חשבו שיחזור, חיפשו אחריו, קיוו, אחר כך למדו לחיות עם החסר הזה, עם הידיעה שאולי יום אחד…

 טום ב"לברוח" שאשתו מתה עליו, הולך לקזינו. לא כי הוא הופך למהמר כבד, אלא כדי לברוח מהבדידות. "הוא לומד לזהות את אלה שמשחקים בשביל הכסף ואת אלה שמשחקים כדי למצוא את אלוהים. הראשונים משחקים כדי לנצח ומפסיקים ברגע שזה קורה. .. מהמר מהסוג השני, הסוג שהוא נעשה, שוקע במשח ונעלם. המהמר הזה משחק מפני שהוא אוהב את הקצב והרוטינה. הוא אוהב את הרגע – הרף עין – בין זכייה להפסד. .. הוא אוהב את הסיכון, ולא אכפת לו מהפרס. הוא משחק כדי להפסיד." (עמ' 51)

 "האנחנו והאחרים" שלושה סטודנטים, שותפים לדירה, שתי נשים וגבר. אשה אחת והגבר הם זוג. כמה בדידות יש בתוך הביחד הזה, בעיקר של השותפה השלישית. ובהמשך מתברר שלא רק שלה.

 "לסמוך" : "אנשים פשוט נעלמים. אשתי איננה. אמא שלי הצליחה להגיע לשיבה טובה והתפוגגה לה. ואני כבר בקושי רואה את הבת שלי, אלישיה.

העניין הוא שאנשים גם חוזרים. הם חוזרים בדיוק כשחשבת שהם כבר אבודים, כשכבר גמרת אפילו להתגעגע אליהם." (עמ' 113 – 114)

 ישנן העדרויות קורעות לב, כאלה שהן לתמיד. כאלה שישנו את חיי הנותרים מאחור לאין שיעור. ילדים שיגדלו עם העדר האם או האב שהלכו, או מתו.. או סתם נמצאים במרחק עשר שעות נסיעה באוטובוס.

 ישנן העדרויות של מה שיכול היה להיות, של החמצות גדולות או קטנות, של החיים כפי שהם, מול מה שיכולים היו להיות. מרי לואיז ב"כיפת השמים" היא הילדה הכי יפה בכיתה, הכי יפה בבית הספר, ויש לה חבר, הכי יפה בבית הספר, וברור שחייהם יחד מתוכננים וידועים, והכל פרוש וברור.. עד שהיא חוזרת מחופשת הקיץ בכסא גלגלים.

וההעדר עכשיו הוא העדר העתיד שהיה כל כך ברור וידוע. האלה הורדה מכסאה אל בני האדם.

 ולפעמים – רק לפעמים – יש קצת חמלה, קצת רוך, רק לרגע, ואולי לתמיד. אולי בסופה של ההעלמות, בסופו של ההעדר מחכה משהו שיש בו קצת טוב, או לפחות בינתיים.

סיפורים קצרים אינו הסוגה החביבה עלי בספרי הקריאה; לא כל אחד מצליח להכיל בסיפור גם את הסיפור עצמו, כמו גם את גיבוריו, על חייהם, עברם, מראיהם, רגשותיהם; בדרך כלל צריך בשביל כל אלה ספר שלם, או לפחות נובלה. דבורה ויליס מצליחה. תוך הבלטת אפיזודה אחת או שתיים על פני רצף של חיים שלמים, היא מצליחה להביא עבר והווה, ולפעמים אפילו עתיד, ומכניסה את הקורא לתוך נפשם ולבם של גיבוריה.

 ומה נשאר מן הספר הזה, אחרי שנסגר והוחזר למקומו על המדף? עצב שקט, בעיקר, והתפעלות מן היופי שבו, מאיך – בכל כך מעט מלים – אפשר לברוא עולמות.

וקצת נחמה, אני חושבת, גם.

היעלמות – דבורה ויליס. תרגום (מצוין): שאול לוין. הוצאת: כנרת זמורה ביתן (256 עמודים)

 (פורסם ב –  24 באוגוסט, 2012 בפורום הספרים של YNET)

(Vanishing – Deborah Willis)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *