תם ולא נשלם

ולא יישלם לעולם..

וחבל. כל כך חבל

ורק אפשר לנסות ולאחות את קטעי החוטים – הסיפורים הנרמזים בהערות שכתבה לעצמה נמירובסקי – ולחשוב מה עלה בגורלם של גיבוריה

אבל הרי סופן של העלילות הוא רק חלק (קטן) מן החוויה שבקריאה

ככה מתחיל ספר:

חם, חשבו הפריסאים. אוויר של אביב. זה היה לילה של מלחמה, של אזעקה. אבל הלילה התקרב לקצו, והמלחמה היתה רחוקה. אלה שלא ישנו – החולים הרתוקים למיטותיהם, האימהות שבניהן בחזית, הנשים המאוהבות שעיניהן דהו מבכי – שמעו את צפירת האזעקה הראשונה. בתחילה זו היתה רק נשימה עמוקה, כמו אנחה שמשתחררת מתעוקת החזה. חלפו כמה רגעים בטרם מילא שאון הצפירות את השמים. הן באו מרחוק, מקצה האופק; כאילו בלי להיחפז. הישנים חלמו על הים המתגלגל וסוחף את חלוקי האבן, על סערה המטלטלת את היער בחודש מרס, על עדר בהמות דוהר בכבדות ומוחץ את הקרקע תחת פרסותיו; עד שלבסוף נכנעה השינה והגברים מלמלו בעיניים פקוחות למחצה: 

"זאת האזעקה?" "

ומכאן והלאה תתגלגל המלחמה דרך סיפוריהם של אנשים שונים ממעמדות שונים, דרך היציאה המבוהלת מפריס – יציאת הפליטים, והחזרה של מי שנשאר בחיים..

כפי שכבר אמרתי כאן, בעצים קודמים, יכולת התיאור של נמירובסקי עולה לאין שיעור על רוב הכותבים שאי-פעם הכרתי. ניתן לחוש בריחות העצים, בקור המתגבר, ביאוש ובתקוה באופן פיסי כמעט.
תיאורי היום יום בחלק השני "דולצ'ה" – היום יום של תחת כיבוש, ואיך ממשיכים לתפקד.. איך האויב חדל להיות דמות עלומה והופך להיות איש עם שם ומשפחה, ואהבות..ואיך אפשר להתאהב או כמעט להתאהב באויב..

הבקורת המובלעת על המלחמה בכלל:
"כל הדברים האלה, מלחמות, מהפכות, התהפוכות הגדולות של ההיסטוריה, אולי מרגשים את הגברים, אבל לנשים.. אה, נשים זה רק שעמום אחד גדול. … גברים.. קשה לדעת, קשה לומר.. מבחינות מסוימות היצורים הפשוטים האלה הם לא מובנים, אבל הנשים נגמלו לחמישים שנה לפחות מכל מ שאינו יומיומי, עם הרגליים על האדמה". (כך מהרהרת לה פילגשו של הבנקאי העשיר בתקופת המנוסה מפריס)

ובקורת נוספת:

"'גבירתי, אני חייל. חיילים לא חושבים. אומרים לי ללכת, אני הולך. אומרים לי להלחם, אני נלחם. אומרים לי ליהרג, אני מת. פעולת המחשבה היתה עושה את הקרב קשה יותר, ואת המוות נורא יותר.'" (כך משיב הגרמני לאשת השבוי הצרפתיה המארחת אותו בעל כורחה בביתה). 

כי כן, בדרך בלתי נתפסת כמעט הצליחה נמירובסקי לתאר, מתוך המלחמה את אירועיה והשפעותיה על האזרחים, בראיה רחבה ביותר. 

הנספחים לספר מספרים לנו, מעט שבמעט, איך היתה מתפתחת העלילה, אולי, ואולי לא, תלוי.. ואיך היו נקשרים קצוות החוטים בין הדמויות שהופיעו די במנותק האחת מהשניה, בחלק הראשון, לבין שאר חלקי הספר
אלא שחלקים אלה לא נכתבו מעולם
וחבל, כל כך חבל 

המכתבים המובאים אף הם באחד הנספחים, קורעים את הלב למרות שפתם היבשה. החיפוש הנואש של מישל אפשטיין אחרי אשתו – נמירובסקי, הנסיון לחפש בכתביה משהו שיציל אותה, הנואשות, ההשלמה.

ומלה אחרונה על עבודת התרגום – ניר רצ'קובסקי המתרגם, עשה כאן עבודה מופלאה, ושטף הקריאה אינו מופר לרגע, אלא נדמה כי זו השפה בה נכתב הספר מלכתחילה.

ומאמר שפורסם ב"הארץ" בסמוך להוצאת הספר לאור 

סוויטה צרפתית – אירן נמירובסקי. תרגום: ניר רצ'קובסקי. הוצאת:  כתר (443 עמודים)

(פורסם ב- 1.9.2007 בפורום הספרים של YNET)

(Suite Francaise – Irene Nemirovsky)