“I stare constantly into the Glass of Time, that magic mirror in which the shifting shadows of lost days pass back and forth in dumb show before the eye of memory.” (p. 517)

אספרנזה (אליס) גורסט, יתומה מאב ומאם, נשלחת על ידי מיטיבתה / אפוטרופוסתה למשימה מיוחדת: עליה להתחזות למשרתת אישית לליידי טנסור, אלמנה בשנות החמישים, אם לשני בנים, אשה עשירה ביותר, יורשת לתואר מבן דודה חשוך הבנים, אשה המבכה במשך שנים את זכר אהובה המת, פבוס דונט, זה שאמור היה להיות היורש של הברון טנסור, אלמלא נרצח, והיא נישאה לאחר, ילדה לו שני בנים, וירשה את התואר כדי שתהא המשכיות לברונות.

אספרנזה גורסט היא המספרת את הסיפור הזה, ומפיה ומ"ספר הסודות" שלה, בו היא כותבת את כל קורותיה, אנו למדים על התפתחות העלילה:

“… it seems to me that I passed a most contented and enviable childhood and girlhood, secure in my own protected world; often alone, but never lonely; and fully alive with myself, where I revelled constantly in bright imagining …” (p. 21)

אלא שכל מנעמי החיים הללו נגמרו; עליה לצאת למשימה שאין היא יודעת עליה דבר, פרט לכך שעליה להתחזות למשרתת אישית, ולהתקבל לעבודה אצל ליידי טנסור. לשם כך מומצאים לה מקום עבודה קודם, מעבידה לשעבר שהיא גם ממליצה נלהבת, ואמצעים לאימות הפרטים הנ"ל.

אספרנזה שהתרגלה לחיים מלאי עניין, מורה פרטי משלה, בית שבו ניתן לה כל מבוקשה, מוצאת עצמה, מכח המשימה העלומה כמשרתת אישית:

“..A lady’s-maid must always keep in mind that she has only one duty, and that is to do her mistress’s bidding. Beyond that, she has no individuality, as long as she remains in her misterss’s service.” (P. 151)

ליידי טנסור מתגוררת באחוזת איוונווד המופלאה והמהוללת ביופיה, שיש בה ספריה עשירה ומרתקת (ומעוררת עניין באספרנזה גורסט), יש לה שני בנים, האחד משורר יפה תואר, מנוכר מעט ונישא, זה שיירש את התואר בבוא היום, והצעיר, נמוך יותר, מוצק יותר, חכם פחות (בעיני הכל) ולבבי ביותר.

ליידי טנסור, שמלבישים אותה ומפשיטים אותה, מסרקים ומסדרים שערה, מקריאים לה לפני השינה, מנחמים אותה כאשר ביעותי לילה מפריעים שנתה, ורק דבר אחד היא עושה בעצמה – עונדת משכית אחת מיוחדת על צווארה. יום יום, בסיום טקס ההלבשה והמירוק מגישה לה אספרנזה קופסה ובה המשכית, והליידי עונדת אותה בעצמה.

קלה שנתה של ליידי טנסור, חלומות מבעתים שנתה. רוחות רפאים מעברה רודפות אחריה, כנראה, ובכל שעה משעות הערות הללו, יכולה היא להזעיק, באמצעות פעמון קטן, את המשרתת האישית, גם אם זו הלכה זה כבר לישון.

הספר הזה הוא ספר המשך לספרו הראשון של קוקס – פשר הלילה . אף הוא חוזר אל אנגליה של המאה ה- 19, האפלולית, הנכלולית, מלאת ההדר, המרתקת, הערפילית, המוארת. אנגליה. עולמם של דיקנס וקולינס ואף תומאס הארדי לעתים (את שני האחרונים מזכירה אספרנזה לא מעט).

כמו פשר הלילה, גם הספר הזה תופס את הקורא/ת בצבתות ברזל ואינו מרפה. אין שום רצון לעזבו, אין שום רצון שייגמר (אולי משום כך נמשכה קריאתו זמן רב כל כך). יש בו תיאור אווירה מדויק כל כך, וטקסטים נפלאים, כמו זה למשל:

“’ I have something very particular I wish to put before you,’ he continues, his eyes seeming to shine with a great purpose. ‘I have wanted to speak to you – that is, to ask you – ever since we walked back together that day from the Duport Arms. In fact I seemed to know from the first moment we met how it might be between us. Don’t you find it strange? I do – most strange – that I should be so sure so quickly. But it’s true nevertheless. I knew straight away, you see, that you’d be – oh, dash it! I’m such a pudding-head at this sort of thing. My brother would know how to put it so that you’d understand, but I don’t. So will you let me come to you, when you’re ready to hear me, so that I can ask you – well, what I want so much to ask you?” (p. 290)

(בחור צעיר מתפתל בנסיון לקבוע מועד לפגישה עם בחורה צעירה כדי שיוכל לומר לה מה שהוא רוצה לומר לה)

אספרנזה מוקפת סודות. סודותיה של ליידי טנסור, שהיא שומרת ואינה ששה לחלוק בהם, הסוד המלווה את זהותם של הוריה של אספרנזה, שאין היא יודעת כמעט דבר עליהם, סוד מותו של אביה של ליידי טנסור, עשרים שנה קודם לכן, שהיה הספרן של האחוזה, ומעל הכל – סודה של המשימה אליה נשלחה אספרנזה, ואין היא יודעת מה היא.

“Secrets! Would there never be an end to them? Where was honesty and open dealing between those who professed to love each other? So much had been hidden away, so much entombed in dark places. Why did they never tell me? I had placed all my trusts in them. And they had deceived me. “ (P. 505)

גם הקורא/ת היודע/ת כל (משום שקרא/ה קודם לכן את "פשר הלילה"), ונדמה כי יש רק להמתין עד שכל העניינים יתבהרו גם למספרת, גם הקורא יופתע לגלות כמה פיתולי עלילה הנגלים רק בסוף הספר.

מייקל קוקס, התהמהמה מרבית חייו לפני כתיבת ספרו הראשון, ורק מחלה קשה בה לקה זירזה אותו לכתיבת פשר הלילה, ולאחר מכן The Glass of Time. בשנת 2009, בהיותו בן ששים, הלך לעולמו, והותיר את אוהבי יצירתו עם תחושת החמצה ואובדן.

הספר הזה כה נפלא, עד כי אני מוצאת עצמי מתקשה להפרד ממנו, וודאי אשוב אליו (אל שניהם, בעצם) בהקדם.

ותודה רבה לאיש שהכיר ביני לבין קוקס והעשיר את חיי ביותר.

ספר לאוהבי הספרים באשר הם.

The Glass of Time – Michael Cox. Publisher: John Murray.

(534 עמודים)

ומשהו על הוצאה לאור (ונראה כי דבר לא השתנה)

“Alas, its being a new venture, they are unable to underwrite the costs themselves, the market for poetic works of this scale and ambition, according to Mr. Freeth, being a somewhat difficult one just at present. But he has confidence that a great many more copies will be instantly called for, once the reviewer have informed the public of its singular merits.” (p. 155)

(פורסם ב – 31 באוקטובר, 2012 בפורום הספרים של YNET)