קין – ז'וזה סאראמאגו

קין

"תולדות האדם הן תולדות אי-ההבנות עם אלוהים, הוא אינו מבין אותנו, ואנחנו איננו מבינים אותו." (עמ' 72)

 בכל ספר (מן הספרים הטובים, כמובן) ישנה איזו נקודה – נקודת האל-חזור, שבה הספר תופס את הקורא/ת ומכריח אותו/ה שלא להרפות ממנו יותר (למרות שבהחלט יכול להיות שלקורא/ת היו כמה הרהורי כפירה עד לאותה נקודה). הנקודה הזו היא חמקמקה ונעלמה, ומאד קשה לשים את האצבע ולומר – היא בדיוק כאן; כאן תפס אותי הספר הזה ולא נתן לי לעזוב.

 הספר הזה נפתח בסיפורם של אדם וחוה בגן שבעדן מקדם, וכולו כתוב בשפה הסאראמאגואית שאין לטעות בה, וכאן עוד חשבתי אולי להרפות. וטוב שלא. כי קצת אחרי כן הספר הופך למרתק ומעורר מחשבה, כזה שנשאר עמי עוד הרבה אחרי שסגרתי אותו, הרבה אחרי שעברתי לספר אחר.

 קין, כידוע לכל מי שאי פעם פתח את ספר בראשית, רצח את אחיו, הבל, משום שאלוהים לא שעה למנחתו של קין, אך את מנחתו של הבל קיבל גם קיבל. קין נענש על ידי אלוהים, אך לא במוות תמורת החיים שלקח, אלא בכך שיהיה נע ונד בארץ, ואות על מצחו, מוגן מפני מבקשי נפשו.

אבל, למה, בעצם; מדוע בחר אלוהים שלא להעניש בחומרה את קין על נטילת נפש אחיו? סאראמגו מוצא לכך תשובה מעניינת – משום שאלוהים היה שותף שווה, או אף בעל חלק גדול יותר באשמה על מותו של הבל:

"אתה הרגת אותו, אמר אלוהים, נכון, אבל אתה האשם העיקרי, אמר קין, כי אני הייתי נותן את חיי תמורת חייו אם לא היית הורס את חיי, אני רק רציתי להעמיד אותך בניסיון, מי אתה שתעמיד בניסיון את מה שאתה בעצמך בראת.. היה די שתנטוש לרגע את הטענה היהירה שאינך טועה לעולם, טענה משותפת לך ולכל האלים האחרים, היה די שלרגע תהיה באמת רחום.. מפני שלכך, האלים, ולך כמו לכל האחרים, יש מחויבויות כלפי כל מי שאתם אומרים שבראתם…" (עמ' 28)

 קין, כאמור, נענש ונגזר עליו להיות נע ונד ובארץ; סאראמאגו לוקח אותו מעבר לנדודים במקום לנדודים גם בזמן, וכך אנו פוגשים דמויות מעברו ועתידו של קין, מן הזמן שלפני זמנו ומן הזמן שהרבה אחריו. דמויות וגיבורים מן התורה בדרך כלל, ואף משאר התנ"ך.

 אלוהים, שהוא גיבור בספר הזה לא פחות מקין, מואנש על ידי סאראמאגו, יש לו רצונות, יש לו כוחות אלוהיים, אולם כוחו מוגבל:

".. ואני חשבתי שפעולת המנגנון של העולם תלויה אך ורק ברצונך, אדונָי, אני כבר השתמשתי ברצון שלי יותר מדי…, וגם אחרים השתמשו בו בשמי, ולכן גברה כל-כך אי-שביעות-הרצון, התרבו האנשים שפונים לי עורף, ויש כאלה שמרחיקים לכת עד כדי הכחשת קיומי..." (עמ' 96)

 סאראמאגו בא בספר הזה חשבון עם אלוהי העברים, על פי המסורות והמיתולוגיה שלהם, ממש כמו שבא חשבון, בספרו "הבשורה על פי ישו" עם אלוהי הנוצרים.  בעיקר אין הוא סולח לו, לאלוהים, על יחסו אל ברואיו, אל הילדים, אל התמימים ועושי הטוב:

"…איזה מין אלוהים זה שמצווה על אב להרוג את בנו-שלו, הוא אלוהינו, אלוהי אבותינו, האל שכבר היה פה כשנולדנו, ואם לאלוהים הזה היה בן, שאל יצחק, האם גם אותו היה מצווה להרוג..." (עמ' 67)

 "..אני חושב שאֵל שמצווה על אב לשחוט את בנו ולהעלות אותו באש רק בשביל להוכיח את אמונתנו בו לא יכול להיות אֵל טוב, דבר כזה לא היה מצווה אפילו הגרוע בשֵׁדים…" (עמ' 104)

 וכמו ב-הבשורה על פי ישו, גם כאן אין הסופר חס על המדברים בשמו של אלוהים: "… לעולם לא יעלה על דעתנו לומר שדרכינו נסתרות, זו המצאה של אנשים שמתיימרים להיות מקורבים לאלוהות…" (עמ' 29)

 אחד מן המדדים לטיבו של ספר בעיני הוא עד כמה מלווה אותי הספר מעבר לקריאתו, עד כמה אני חוזרת אליו במחשבותי,  עד כמה הוא נוגע בנימים נסתרות בי; סאראמאגו בספרו זה, שאולי אינו הטוב בספריו (אם אני צריכה לדרג, עדיין ישו צועד במקום הראשון),  גרם לי להרהר הרהורים נוספים בכל אותן פרשות שבוע המלוות אותי על בסיס קבוע, ומעבר להן, למחשבות נוספות על המיתוס המכונן של העם בקרבו אני יושבת.

בספר הלא עבה הזה, בשפה מדויקת ונוקבת בא סאראמאגו חשבון עם האלוהים, זה המעמיד את ברואיו במבחנים חוזרים ונשנים:  "… לפי דעתי, אם אלוהים לא בוטח באנשים שמאמינים בו, אז אני לא רואה למה אנשים צריכים לבטוח באלוהים…" (עמ' 109) ועם אלה המדברים בשמו ומתיימרים לדעת למה התכוון.

 סופו של הספר.. ובכן, סופו של הספר מפתיע, משעשע במידה מסוימת, בלתי צפוי לחלוטין (ולא, אל תקראו על הכריכה האחורית; זה איסור מדאורייתא!), והופך את כל הקריאה ל"שווה" אף יותר.

מומלץ לגמרי.

 קין – ז'וזה סאראמאגו. תרגום (מצוין): מרים טבעון. הוצאת: הספריה החדשה (140 עמודים)

 (פורסם ב- 7 בנובמבר, 2012 בפורום הספרים של YNET)

(Cain – José Saramago)

ועוד שתי מובאות משעשעות / מעניינות / מעוררות מחשבה:

"... לעולם-לא אינו ההיפך של מאוחר, ההיפך של מאוחר הוא מאוחר מדי… "(עמ' 66)

 ".. וכמו שקרה תמיד, תבוסה הכי קטנה והיהודים מאבדים את החשק להילחם, ואף-על-פי שבימינו אין הפגנות ייאוש מסוג אלה שהיו בימי יהושע, שבהן קרעו את הבגדים ונפלו ארצה על הפנים וכיסו את הראשים בעפר,בכל זאת אין מנוס מן המלל הבכייני. שאלוהים חינך רע את העם הזה כבר בהתחלה, רואים לפי תחנוניו וקובלנותיו ושאלותיו של יהושע..." (עמ' 91)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *