על הפיקחון – ז'וזה סאראמאגו

untitled"הבוקר היה נעים, שטוף שמש, והרי לכם הוכחה ניצחת לכך שהעונשים, שהשמיים היו מקור-לא-אכזב בעבר, תש כוחם במרוצת הדורות,היכן הימים הטובים והצודקים שבהם הוכו כמה ערים תנ"כיות ונחרבו על תושביהן בגלל הפרה פשוטה ואקראית של צווי האֵל. הרי לפניכם עיר שהצביעה בפתקים לבנים נגד הריבון, ושום ברק לא היכה אותה ולא הפך אותה לעיי חורבות… כיום, לאחר שחדלו להישמע בצייתנות עיוורת לפקודות הריבון, מכים הברקים רק היכן שמתחשק להם, וכבר ברור כשמש שאי-אפשר לסמוך עליהם שיחזירו למוטב את העיר שחטאה בהצבעה בפתק לבן." (עמ' 214 – 215)

 יום הבחירות הגיע. גשם כבד יורד ואיש כמעט אינו מגיע לקלפיות, עד שבשעה ארבע אחרי הצהריים מתחילה נהירה בלתי מוסברת, גם של אלה שלא היו בטוחים שיצביעו בכלל.

אחר כך נמנים הקולות ומסתברת החלוקה הרגילה: שלושה עשר אחוזים למפלגת הימים, תשעה אחוזים למפלגת המרכז, שניים וחצי אחוזים למפלגת השמאל.

אלא שאלה מהווים פחות משלושים אחוזים מן הפתקים; שאר הפתקים היו לבנים! למעלה משבעים אחוזים מן האזרחים החיים בעיר הבירה בחרו לשלשל לקלפי פתק לבן.

 הצבעה נוספת, על פי חוק, מוכרזת, מקץ שבוע, והיא מסתיימת בפיאסקו גרוע אף יותר – למעלה משמונים אחוזים מן המצביעים בחרו לשים פתק לבן.

 "יש לציין שכאשר מביעות המפלגות את דעותיהן, הן מעדיפות לא להסתכן יותר מדי, אומרות פעם ככה ופעם ככה, אומרות כן, אבל." (עמ' 27)

 מהי המשמעות של כל זה? איך מתנהגים מעתה ואילך? האם זה מרד? מרי אזרחי? ואם כן, מי עומד מאחוריו? באילו דרכים צריך לנקוט המימשל כדי שתינתנה תשובות לשאלות הרבות המתעוררות?

 "… היה דומה שאין דרך לעקוף את המכשול הבלתי-צפוי, אלא אם כן יצוו לענות את כל האנשים הללו, ודבר זה, כידוע לכל, אינו מתקבל בעין יפה במדינות הדמוקרטיות המחוכמות דיין להשיג אותן מטרות באמצעות החוק, בלי לנקוט אמצעים פרימיטיביים מימי-הביניים."  (עמ' 51)

 סאראמאגו, כמו בספריו האחרים, אלה שאינם מתריסים כנגד האלוהים והדת המאורגנת, אלא אלה המתריסים כנגד השלטון, כל שלטון, כל מימשל מאורגן, כל ביורוקרטיה של אנשים שהתמזל מזלם ונמצאו במקום הנכון ובזמן הנכון והפכו את השלטון ואת השארותם בו לאמנות, מציג בספר הזה את אזלת ידו של השלטון כאשר הוא נתקל במצב בלתי מוכר, כזה שאין דרך פעולה מוכנה כדי להגיב אליו, אין שום תוכנית מגירה למקרה שההמונים יחליטו לפעול בניגוד למה שהעיתונים הממסדיים, שופרי השלטון, אלה הנמכרים בכמויות גדולות בהרבה מאשר "עיתוני האופוזיציה" או אלה שיש בהם מחשבה חופשית. אין שום תוכנית מגירה הלוקחת בחשבון מחשבה עצמאית אזרחית, חברה אזרחית הפועלת בניגוד לסדרי השלטון הקיימים.

 "… הרי לא פעם ראינו כי למרות אי-אלו התנגשויות אישיות, ופה-ושם מחלוקות של מה בכך, שנגעו לאמצעים ולאו דווקא למטרה, לא נתגלעו עד כה בקיעים בלכידוּת המוסדית של הפוליטיקאים האחראים לניהולה של המדינה…" (עמ' 79)

 והממשלה – כמו כל ארגון מסוגה פועלת בצעדים נמהרים שאין מחשבה רבה בצידם. זאת אומרת, יש מחשבה, הרבה מחשבה – על שרידות ואיך לנהוג כך שהכוח המצוי בידי הפוליטיקאים לא ימעט, ואיך לשמור על עמדות הכוח, ועל המקום במידרג הפוליטי. והצעדים הנמהרים, כדרכם של צעדים נמהרים לא בהכרח מביאים לתוצאה הרצויה, והשאלה היא גם – מהי התוצאה הרצויה? ולמי?

 ממש כמו הצעדים שננקטו ב"על העיוורון", ב"רפסודת האבן" וב"מוות לסירוגין", כך גם עתה הממשלה (אותה ממשלה, ככל הנראה; אותו שלטון) גם הצעדים הננקטים בכאן לא יביאו לכל פתרון.

 בניגוד לשלושת הספרים שצוינו כאן (אליהם אפשר גם להוסיף את "דברי ימי מנזר" שאף הוא עוסק בתיפקודו, או שמא אי-תיפקודו של השלטון), עלילת הספר הזה פחות מהודקת, פחות חד-משמעית, והקורא/ת נותר/ת עם סימני שאלה מרובים בסופו.

מן הצד השני, לאורך כל הספר לא יכולתי שלא לתהות אם כל מיני משפטים המובאים בו לא נלקחו מכתבי העת כאן אצלינו, ממש עכשיו, או לפני זמן מסוים, משום שכל כך דמו לסיפורים בעברנו הקרוב והרחוק מעט.

 כך למשל:

"תוכנית ההתנתקות שעובדה בסופו של דבר, היתה מלאכת מחשבת של פעולה טקטית, מבוססת בעיקרה על פיצול מחושב היטב של הנתיבים, במטרה להקשות ככל היותר על ריכוזים של מפגינים, שאולי יתגייסו כדי להביע את שאט-הנפש…" (עמ' 81)

 שלא לדבר על:

"… לפי דעתי, יעילות מוחלטת נשיג רק באמצעות בניית חומה שתקיף את כל עיר הבירה, חומה לא-עבירה, מלוחות בטון, אני מניח שהגובה צריך להיות כשמונה מטרים, וכמובן מגוּבָּה במערכת של חיישנים אלקטרוניים, שכבר קיימים, ומחוזקת במחסומים של תיל דוקרני, ככל שיעריכו שיש בהם צורך, אני משוכנע לגמרי שחומה כזאת אף-אחד לא יעבור… " (עמ' 171)

 ועל:

"… הם מכינים הפגנה, ומה הם מתכוונים להשיג בזה, הרי מהפגנות אף-פעם לא יָצָא כלום, אחרת אף-פעם לא היינו מאשרים אותן…" (עמ' 135)

 ואף זה:

"מקץ ימים אחדים כבר הבינה הממשלה שהטלת סגר אינה עניין של מה בכך. בעיקר אם אין כוונה אמיתית להמית ברעב את האנשים המכותרים, כפי שהיה נהוג בעבר הרחוק, וכי סגר אינו משהו שמאלתרים כלאחר-יד, אלא צריך לדעת יפה מאוד לאן שואפים להגיע ואיך, לאמוד את התוצאות, להעריך את התגובות, לשקול את החסרונות, לחשב את הרווחים ואת ההפסדים, ולוּ רק כדי למנוע את ים העבודה שלפתע, מהיום למחר, נוסף במשרדי הממשלה, אשר הוצפו במבול של מחאות, תביעות ובקשות להבהרות, כמעט תמיד בלי שיהיה ברור מה התשובה הטובה לכל מקרה, שכן ההוראות שבאו מלמעלה עסקו בעקרונות הכלליים של הסגר והתעלמו כליל מן הפרטים הביורוקרטיים הפעוטים של הביצוע, וזו תמיד הפִּרצה שדרכה חודר התוהו-ובוהו." (עמ' 71)

 סאראמאגו בהחלט אינו מחמיא לשלטונות, משום סוג שהוא.

 הספר הזה הוא המשך לא ממש ישיר של "על העיוורון" ועל כן כדאי לקראו אך ורק אחריו. אם כי אפשר לקרוא כל אחד מהם בפני עצמו, משום שהקשר ביניהם אינו הכרחי (אבל הוא מוסיף).

בכלל – בזמן הקריאה עלה בדעתי כי אולי מוטב לקרוא את סאראמגו בסדר כרונולוגי של יציאת ספריו לאור, ולא, כמוני, בדילוגים; ואני הלא התחלתי בספר מאוחר יחסית – "מוות לסירוגין", שנדמה לי שאולי כדאי היה לקראו אחרי "על הפיקחון", הספר הזה.

ספר מעורר מחשבה, מרתק, מומלץ בהחלט.

על הפיקחון – ז'וזה סאראמאגו. תרגום (מצוין, כרגיל): מרים טבעון. הוצאת: הספריה החדשה. (335 עמודים)

וכמה הערות:

הראשונה – מומלץ (שלא לומר – אסור באיסור חמור!) להימנע מקריאת הכריכה האחורית; למה לכם לקלקל לעצמכם?

ושתי הערות לשוניות:

בעמ' 7 – בפתיחת הספר – נתקלתי שוב ב"מתכי הגשם"; אני עדיין מעדיפה "מטחי" למרות שהגשם "ניתך"

ובעמ' 311 – נאמר "…אהיה כֶּנֶה איתך…" ויש לומר "כן" (ככה זה בעברית)

(פורסם ב – 15 בדצמבר, 2012 בפורום הספרים של YNET)

(Ensaio sobre a Lucidez – José Saramago)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *