".. המשפחות האומללות – אומללות כל אחת על פי דרכה." האמנם?

 יעל ינאי מספרת סיפור פירוקה של משפחה אחת; והסיפור – סיפורה של המשפחה הזאת הספציפית. אבל ה"מסביב", המלים, הכאב, הפחד המשתק, כל אלה כל כך דומים לסיפורים אחרים, סיפורים שונים לגמרי, שונים מבחינת ההרכב, והסיבה, כמות הילדים, ומי מחליט ראשון. אבל המלים.. המלים הן ביטוי כמעט מדויק של אותו הכאב בדיוק, אותו הפחד:  "… הכל נגמר, נגמרים החיים האלה של המשפחה הזאת.. משנים פאזה לחיים אחרים… עוד רגע, עוד כמה שניות, רק עוד שנייה שיימשכו החיים הישנים והטובים שלהם." (עמ' 16 – 17)

 שני אנשים שחיים יחד כך וכך שנים, ולאורך השנים הללו ילדו ילדים, הקימו משפחה, ובדיוק בדיוק כשבא הזמן הזה "לנוח על זרי הדפנה", כי כולם פחות או יותר מצאו את מקומם – בדיוק אז מגיע הרגע הזה, או הזמן הזה שאינו תחום בגבולות, שבו ה"ביחד", ה"שלם", אינו מספיק יותר. אינו מספיק לו או לה, או לשניהם. איזה רעב שלא בא על סיפוקו והוא הולך ומתעצם. עד שאין יותר ברירה, אפשר להיות או לחדול, אבל אי אפשר להמשיך ככה – בשום פנים ואופן.

"למה התחתנתי? מאהבה. למה נפרדתי? מאֵין אהבה. לא יודעת, לא נשמע משכנע. לא נשמע בוגר. אבל הגיע רגע שבו זה היה שקוף לגמרי – או לקום וללכת או לא להיות." (עמ' 93)

 וישנם הילדים. איך אפשר לעמוד מולם ולהודות בכשלון, הכשלון להיות להם בית ומשענת, לתמיד. אי היכולת לעטוף אותם בצמר גפן מפני פגעי החיים. יותר מזה – להיות אחד מפגעי החיים הללו, ועוד יותר, לא להיות מסוגלים "להיות חזקים" בשבילם ולעזור להם בזמן הזה, כשכל העולם מתפרק מסביבם, כי גם ההורים – העולם שלהם מתפרק.

"ובתוך כל הסערה הזאת, דווקא כשהילדים שלי הכי צריכים אותי, אני לא שם. אני לא רואה אותם. אני לא יכולה להרשות לעצמי לראות אותם. רק מתפללת שיש להם מספיק כוח ותבונה ותוחלת במאגרי החירום שלהם, כי עכשיו כל אחד לעצמו." (עמ' 107)

 חלקו השני של הספר, שיכול היה להכתב ולהיקרא כספר אחר (או נובלה אחרת) שרק במקרה הגיבורה המספרת היא אותה גיבורה-מספרת, מעין סיפור המשך לסיפור הראשון.

אחרי הפירוק התחלה חדשה, אולי.

 החלק הזה – רובו מכתבים (בדואר אלקטרוני, כראוי לימינו אלה) בין שני אנשים, גבר ואשה, המחזרים האחד אחרי השניה, ולהיפך. קצת מתקרבים, קצת מתרחקים, נוגעים-לא-נוגעים. בזהירות

שבעי אכזבות וכאבים, יודעים כי לעולם לא תהיה ראשוניות ביניהם, אם בכלל יהיה "ביניהם".

הרבה זהירות.

"תגידו, אהבה זה לא ההפך מלעמוד על המשמר?" (עמ' 241)

 והסוף? אין סוף. יש חיים. והסוף הוא רק כשהחיים נגמרים. בינתיים צריך לעבור אותם, איכשהו.

 ספר שנכתב מתוך החיים ועליהם.

 כתוב היטב, נוגע ללב.

מומלץ

אבוא בלי אוויר – יעל ינאי. הוצאת: זמורה ביתן (253 עמודים)

(פורסם ב – 17 בדצמבר, 2012 בפורום הספרים של YNET)