טים ווילד הוא שוטר בניו יורק; מן השוטרים הראשונים שבהם, ממש עם הקמת כח השיטור הניו-יורקי, שהיו לו מתנגדים רבים, משום שעיר כמו ניו יורק אינה זקוקה למשטרה, לדעת המתנגדים, כמובן (הוויגים דאז. המקבילה לרפובליקנים של ימינו).

 טים הוא אחיו הצעיר של וולנטיין, פעיל במפלגה הדמוקרטית, כבאי (מתנדב, בתקופה ההיא כבאים השתייכו לקבוצות מתנדבים), ומשום שהוא פעיל במפלגה או מקבל תפקיד קצין ומצליח לגייס את אחיו.

טים ווולנטיין איבדו את הוריהם בשריפה.

 טים היה בעצם, קצת לפני המאורעות המסופרים בספר הזה, קצת לפני שהפך לשוטר, מוזג במרתף צדפות, אלא שהמרתף עלה באש, יחד עם חלק נכבד מן הרובע. טים כמעט נשרף בעצמו, עת רץ להציל את מעט רכושו מתוך השריפה.

אבל המאורעות האלה הינם, כאמור, רק הפרולוג לסיפור עצמו.

 לילה אחד בשובו מן המשמרת – שוטר מקוף, כזה המקיף את אזור השיפוט שלו במשך כך וכך שעות במשמרת, עוצר פושעים, מונע פשעים אחרים וכו', נתקל טים ווילד בילדה קטנה, בת עשר לערך, יחפה, שכותנתה מגואלת בדם. הוא אוסף אותה לביתו (עבירה על התקנון, עליו להביאה אל תחנת המשטרה!) ומטפל בה בעזרת בעלת הבית שלו.

במהלך אותו יום, כמה שעות קודם לכן, נתקל טים ווילד בתינוק מת באחד הבתים העניים ביותר, תינוק שככל הנראה הומת על ידי אמו, או שלא (נמצאו סימני חניקה סביב צווארו, מצד שני הרעב היה הורג אותו בין כה וכה). מין יום שכזה, שהילדים מככבים בו.

אחר כך נמצאת גופת ילד אחר בפח אשפה, כשבית החזה שלה מנוסר בצורת צלב.

 אט אט נפרש סיפורם של הילדים, החיה והמת, וילדים נוספים, המועסקים בזנות באחד מבתי הבושת הידועים בעיר (יש אנשים שאוהבים אותם צעירים מאד). התעלומה הולכת ומסתבכת עם הופעתה של דמות מסתורית בברדס שחור, הנוסעת בכרכרה מהודרת, ונראית מדי פעם ליד בית הבושת הנ"ל.

 הקורא/ת מתלווה לטים בחקירותיו, ביחסיו המסובכים / מתוסבכים עם אחיו הבכור, שאין כמעט חטא שאי אפשר להצמיד אליו, יחסיו בתוך המשטרה עם מפקדיו ועמיתיו, ואהבתו החשאית לבת הכומר השכן, מרסי אנדרהיל.

"..חשבתי, היום הוא היום הטוב ביותר מכל הימים המשתרעים אחריו, משום שהיום אנחנו רואים את אותו הנוף." (עמ' 119)

 העלילה נפתלת ומסתבכת, פתרונה שנראה כה ברור, אינו כה ברור, בעצם. הרשעים אינם רשעים גמורים, ה"טובים" מלאי חולשות וחטאים קטנים וגדולים; גם הנשים כאלה.

"אם מסתכלים על זה בזווית הנכונה, כמעט כל אחת היא זונה במקום הזה, כך או אחרת… זו רק שאלה של דרגה. נשים המשתרכות בסמטאות האחוריות של קורלירס הוק ומחפשות את השילינג הבא בדרך כלל לא עושות את זה מתוך בחירה, אבל הן לא היחידות שמוכרות את גופן. יש בחורות ידידותיות שעוסקות קצת בזנות כשהן זקוקות לזוג ערדליים חדשים, אמהות שמשנסות מותניים רק כשהילדים שלהן חולים, וכשהרופא הוא טיפוס נוח, מאהבות שמצליחות לשרוד בחורפים האפלים באמצעות הכנסת גברים לתוך החצאיות שלהן. יש אלפי נערות שהגיעו לפרקן, והן נישאות לפקידי בנק שהן לא אוהבות ושאינן מתכוונות לאהוב. נערות שעשו את זה פעם אחת לשם השעשוע, וזונות כחושות שעשו את זה אלף פעם. נקבות יפות תואר ששכרו חדשים כשחשו בדחף לעשות את זה… פעילות נפוצה למדי. נפוצה מדי. מעולם לא עלה בדעתי להאשים אותן בגלל זה, להאשים אותן משום שהן זקוקות לכסף יותר מאשר הן זקוקות לכבוד עצמי. וזו לא היתה תמונה הוגנת של הנשים. …" (עמ' 348 – 349)

אבל הספר אינו עוסק רק או בעיקר בתעלומת רצח ופתרונה, רשת ילדים בזנות, ויחסיו של הגיבור עם הקרובים אליו; הגיבורה האמיתית של הספר היא העיר ניו יורק, אי אז במחצית השניה של המאה ה- 19, עת המוני אירים שנמלטו מאימת הרעב באירלנד, רעב שנגרם עקב הכימשון שפשה בכל גידולי תפוחי האדמה. הרעב שגרם לנדידת העמים הגדולה של האירים, בחלקה לארצות הברית. המסה הגדולה של אירים שהגיעו לניו יורק איימה לשבש את המאזן הדמוגרפי, הן משום שהיו מהגרים עניים, פליטים במידה מסויימת, ותרומתם לכלכלה של רגע אחרי משבר, היתה מזערית, הן משום שנדחקו למקומות העבודה שבתחתית הסולם (כמו מהגרים עניים בכל מקום בעולם) אבל בעיקר משום אמונתם הדתית, שהיתה שונה מן הדת השלטת בארצות הברית. מאבקי דת, כידוע, אינם נפתרים בנקל, משום שכל צד בטוח ויודע כי האמת נמצאת בצד שלו. שנאה דתית היא כר פורה להפצת שמועות זדוניות, עלילות דם (כן, גם בין פרוטסטנטים לקתולים), למאבקים פוליטיים, ולמהומות שאף פעם אינן נוצרות מעצמן, מהרחוב:

"אני יודע שתי עובדות על מהומות: מהומות מתחוללות תמיד בגלל אותו דבר, ומהומות הן דבר ששותלים אותו. את המהומות מעבדים, וכשהן מתחילות לפרוח, מעבדיהן צריכים להנחית את אגרופיהם בפרצופה של עיר שלמה." (עמ' 360)

 ניו יורק, הגיבורה האמיתית של הספר, העיר שיום אחד תהיה מרכז העולם, אך באמצע המאה ה- 19 אין היא אלא עיר מתפתחת שרבים מתושביה עניים, מהגרים, עיר המהווה שער לעולם החדש, וסיפורה מרתק לא פחות מן התעלומה המונחת לפתחו של הספר. עיר שתיאורי העוני בה כה מוחשיים עד כי ניתן כמעט "להריח" את ריחו של העוני ולחוש בו מבעד למלים:

"לאחר שחוצים את גבול הרובע השישי וממשיכים ללכת מזרחה לאורך שני רחובות וחצי, מגיעים לחמש הנקודות. פי התהום שבו נפגשים חמשת הרחובות נקרא כיכר גן עדן, כי לא חסר לנו חוש הומור, אבל זה לא גן עדן וגם לא כיכר אלא משולש מזוהם. .. בחמש הנקודות כל הגזעים חיים בצוותא. כי ברגע שאדם הוא עני מספיק כדי לחפש שם מקלט, לא קיימת תופת נוספת שיוכל לצנוח אליה.? (עמ' 361)

ספר מומלץ בהחלט.

 אלוהי העיר – לינדזי פיי. תרגום (בסדר בדרך כלל, ניתן היה להקפיד עוד קצת): דורית בריל-פולק. הוצאת מודן. (453 עמודים)

ותודה לגלי שהמליצה, בלעדיה הייתי מדלגת על הספר הזה.

(פורסם ב– 17 בינואר, 2013 בפורום הספרים של YNET)

(The Gods of Gotham  – Lynsdsay Faye)