"אופטימיות היא הדבר שהאדם צורך יותר מכל בחברת-הצריכה. מכבר היה כדור-הארץ מלא וגדוש בכל הדרוש להשמידו – ולהחריב, במקרה הצורך, גם כמה מכוכבי-הלכת השכנים – עד שהכל התרגלו למצב וישנו שנת-ישרים. הדבר המוזר ביותר הוא שעצם הגידול האדיר במספרם של כלי-הנשק המחרידים והרחבת חוג הארצות המחזיקות בהם נחשבו כגורם מעודד. העובדה כי מאז 1945 לא השתמש איש בכלי-נשק אלה שימשה יסוד להשערה שאיש לא יעז לעשות זאת גם בעתיד, וכי לא יקרה מאומה. אף נמצא שם לבטחון המדומה שחיינו בו, שם שאף שיווה לו אצטלה של אסטרטגיה גבוהה. 'מאזן-האימה' כינוהו." (עמ' 49)

 זהו, זה קרה. מאזן האימה הופר ופצצה, או פצצות הופלו, והעולם נדם. רק פה ושם אולי נותרו חיים. בטירת מאלוויל למשל, שכל יושביה נמצאו בדיוק במרתף, כי עסקו במזיגת היין לבקבוקים, וכך נצלו חייהם. ולא רק יושביה, אלא גם חבריו של עמנואל קונט, המספר, בעל הטירה, שירש אותה מדודו. את הטירה ואת מנהלת משק הבית, שגילה למעלה משבעים, אך מלאת מרץ, היא ובנה המגודל, שמוחו נותר מוח של ילד. וגם כמה פרות וסוסות.

הם וחבריו מילדות שבדיוק הגיעו לביקור. הם שארית האנושות. ויחד עם משק החי שנותר, המורכב כולו מנקבות, יהיו כנראה סוף החיים עלי אדמות.

 אחרי שהם מתאוששים מן החום הנורא, ולאט לאט אוספים את עצמם, על החבורה להתארגן לשארית החיים יחד. בחוץ שמים אפורים, אין קרן שמש הבוקעת את האפור הזה שהמיטה הפצצה.

בפנים עצבות של סוף. חלקם איבדו משפחות. וכולם צריכים להתחיל מהתחלה. אין חשמל, אין אספקת מצרכים, רק מה שנותר בטירה, וצריך להתחיל לחיות. איכשהו.

 אין יותר סדר ישן, אין יותר עולם ישן. אין יותר אנשים. או שמא יש. אולי נותרו עוד קהילות, אולי נותרו עוד "כיסים" כאלה שהגנו מפני הלהט הנורא והמוות. ואיך יהיו היחסים בין קהילות שכאלה.

 ואם תמצא אשה אחת – האם יוכל גבר אחד להיות לה לאיש, או שיחלוקו, ובאיזו דרך?

"עוד שאלה: האם העובדה שאתה 'אוהב' אשה מקנה לך את הזכות לקחת אותה לעצמך בבלבדיות, זאת בחברה שמספר הנשים בה כה מצומצם?" (עמ' 301)

והרי אם תמצא אשה אחת, או נשים מעטות, אפשר יהיה להמשיך את הגזע האנושי.

 כולם הרי כפופים, בסופו של דבר למוסכמות ולדרכי החיים של העולם שהיה ואיננו. כולם גדלו בעולם שבו יש הירארכיות מובנות, ומבנה חברתי קיים, ועכשיו העולם הזה איננו עוד. האם יש לשמור על מבנהו, על יחסי הכוחות?

 "… בתקופת האנרכיה שאנו חיים בה, לא רק יחסי-כוחות קובעים. בניגוד למתחייב מן ההגיון עדיין מייחסים חשיבות לדרגה, לתואר, לתפקיד. בתוהו-ובוהו הכללי מנסים בני-האדם להילפת לכל שריד מן הסדר שפס מן העולם. כל מראית-עין של חוקיות מהפנטת אותם. ..." (עמ' 348)

 על היכולת המופלאה לקום מן האין, להקים חברה חדשה, שאולי תמשיך ואולי לא, שיחסי הכוחות בה ייקבעו אחרת. על כל אלה ועוד בעולם אפוקליפטי, בסיפורם המרתק של עמנואל קונט וחבורת השורדים בטירה. על השמירה על מנגנוני המוסר המיושנים אולי, ועל נסיון לשמור על מה שבעיניהם הוא צלם אנוש.

 הספר נכתב בשנת 1972, תחילת הסוף של המלחמה הקרה, עת מוראה של הפצצה היה על הכל. ומתוך אותו מורא נברא העולם של אחרי הפצצה.

מומלץ ביותר.

טירת מאלוויל – רובר מרל. תרגום: אביטל ענבר (ולמרות מרחק השנים, הספר יצא לאור בעברית בשנת 1983, השפה קולחת ו"שקופה" לקורא/ת). הוצאת: מעריב. (413 עמודים)

 ושוב – תודה מיוחדת לעמיחי שהמליץ.

(פורסם ב– 5 בפברואר, 2013 בפורום הספרים של YNET)

(Malevil – Robert Merle)

ועוד מובאה אחת, שלעולם לא ינוס ליחה:

"… מושגיו הפולטים היו עירוניים צרופים, והוא דבק בסתר-ליבו באיזה חלום של שלטון-המרכז. לקבוע רגל בכל אחד משני המחנות, להיבחר בידי השמאל ושלוט כדרך הימין. .." (עמ' 43)