אני לא זוכרת כלום – נורה אפרון

אני_לא_זוכרת_כלוםאת נורה אפרון אני מכירה מהסרטים – "כשהארי פגש את סאלי", "נדודי שינה בסיאטל", "יש לך הודעה" , ומשהלכה לעולמה, לא כל כך מזמן, פורסמו הספדים וסיפורי הספרים שכתבה, ונרי ליבנה, הכותבת בכל סוף שבוע במוסף "הארץ" סיפרה על הקשר שלה עם ספריה של אפרון, ו"עשתה לי תיאבון".

 כך, שכשנתקלתי בספרה האחרון "אני לא זוכרת כלום" באחד מן המבצעים של הזמן האחרון, כלל לא היססתי ולקחתיו לידי.

 הספר כולו בנוי מאנקדוטות, קטעים קצרים וקצרים יותר, התבוננות ממרומי גילה של הכותבת (ספרה האחרון, כאמור) על ארועים בעברה הרחוק והקרוב.

באנגלית, אגב, נקרא הספר: " I remember Nothing and Other Reflections", ככה רק כדי לסבר את האוזן.

 אז מה היה לנו כאן? מכירים את זה שאתם פוגשים אנשים שנדמה לכם שהם מוכרים לכם, אבל אתם לא לגמרי בטוחים, ובודאי שאינכם זוכרים את שמם? מכירים. אז זהו, שאתם לא לבד. גם לנורה אפרון זה קרה, והרבה. זה קורה גם כשמנסים לזכור שם של סרט (נו, זה עם השחקן ההוא, ש.. ) או של ספר ש(נו, הגיבורה קורים לה דברים משונים…) וזה עומד על קצה הלשון, ואתם מוכרחים לרוץ ולגגל, את כל זרם התודעה שסביב השם המפורש (ששכחתם כמובן), עד שאתם מגיעים לתוצאה המיוחלת (ועמה הבושה הפנימית המחלחלת, של איך, לעזאזל לא זכרתי).

 ומן הצד האחר – ישנו סיפור הקריירה של אפרון בעיתונות, בתקופה שנשים לא כל כך עסקו בעיתונות, אלא יותר כנותנות שירותים לעיתונאים האמיתיים – הגברים!

 יש לה "התכתבות" והתחשבנות עם הוריה (כמו לכולם) שידעו לתת לה ולאחיה בית מאד מיוחד, יחד עם חולשותיהם: "הורים אלכוהוליסטים מבלבלים מאד. הם ההורים שלכם, אז אתם אוהבים אותם; אבל הם שיכורים, אז אתם שואים אותם. אבל אתם אוהבים אותם. אבל אתם שונים אותם. יש רגעים שבהם הם עדיין האנשים שהערצתם כשהייתם ילדים; יש רגעים שבהם אינכם יכולים להעלות בדעתכם שהיו אי-פעם משהו לבד ממפלצות. ואז, אחרי זמן מה, הם פשוט מפלצות כל הזמן, במשרה מלאה. לאנשים שהם היו פעם יש השפעה עצומה עליכם… אבל לאנשים שהם נהפכו להיות אין השפעה עליכם." (עמ' 39)

 ישנן אנקדוטות (שהיום אפשר לקרוא להן אנקדוטות, אבל פעם היו פצעים מדממים) הקשורים לגירושין: "הפמוט הזה הלך אתי לדירתי במזרח רחוב 50 ואחר כך לנישואי השניים, ואני בפירוש זוכרת אותו ניצב כאבן שאין לה הופכין במוסך בברידג'המפטון. אני תוהה היכן הוא היום. הייתי מאד רוצה לדעת, כי הוא היה משגע, וכיום אני מבוגרת מספיק כדי להעריך אותו. לבטח היה קורבן גירושים. כשאת מתגרשת ולא מקבלת את הבית (אני מעולם לא קיבלתי אותו), את משאירה מאחור כל מיני חפצים שאין לך שכל לדעת שיום אחד עוד תתהי מה עלה בגורלם, תצטערי שכבר אינם ברשותך, או גרוע מכל – ממש תתגעגעי אליהם." (עמ' 48)

ישנן אמירות סרקסטיות על השירות (כן, גם באמריקה) שבבתי קולנוע, למשל, או לגבי הדיאטות האופנתיות המשתנות תדיר, הרגלים ישנים בין חברים המתערערים כאשר אחד מן החברים הולך לעולמו. וגם על הכינוסים החשובים הללו, שבהם תמיד (טוב, כמעט תמיד) יושבים גברים ומביעים דעתם על כל מיני עניינים בכל מיני פנלים העוסקים בעניינים שברומו של עולם: ".. יש כיום קבוצה שלמה של פנליסטים, רובם גברים, המתפרנסים ממקצועות כאלה ואחרים, אך עושים את הקריירה האמתית שלהם בהופעות בכינוסים כגון זה. כמה מהפנליסטים הללו הם "שחקנים", כלומר נושאי תפקידים בתחומים שונים, אחרים הם רק עיתונאים, אבל הפנל הופך את כולם לשווי ערך לרגע קצר. הפנליסטים מופעים בפני אנשים מן השורה, אבל את ההופעות האמיתיות שלהם הם עורכים בינם לבין עצמם ובפני עצמם… תפקידו של הפנליסו הוא לנסח היטב ובהקשר הנכון את ההאמירה המקובלת התורנית, ולהעניק לה תוקף ראוי." (עמ' 71).

 ועוד ועוד – אזכור תופעות מודרניות, יחסית, כמו השימוש בדואר האלקטרוני, אמיתות שתמיד מפתיע לשמוע: "חופש העיתונות שייך לבעלי העיתונים" (וזה רק אחד מתוך רשימה שלמה בעמ' 59), ובכלל.

לא ספר קריאה גדול, לא ספרות קאנונית. אבל בהחלט מרנין ומשעשע ו"שווה" כל רגע שביליתי עמו.

 אני לא זוכרת כלום – נורה אפרון. תרגום (מצוין): אורית הראל. הוצאת: עם עובד (123 עמודים)

(פורסם ב– 14 בפברואר, 2013 בפורום הספרים של YNET)

(I Remember Nothing and Other Reflction – Nora Ephron)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *