"בזמן הכתיבה הייתי אני ולא הייתי אני. כתבתי על דפי המפות ועל עמודים שתלשתי מהספרים, כתבתי את האמת על כל מה שעברתי. כתבתי על המלחמה של הצ'כים והסלובקים נגד צבאות חמש המדינות וזה הכל אמת. את כל סבון-הזפת שיש בעולם אני אגרגר אם שיקרתי אפילו פעם אחת. החלטתי לכתוב את האמת שלי על כל הניירות…" (עמ' 301 – 302)

 איליה הוא נער, לא ברור באיזה גיל בדיוק, משהו שבין הקטנים – ארוכי החולצות זבי החוטם, לבין הגדולים – מכנסי ההתעמלות הקצרים. הקטנים ישנים באולם שינה אחד, הגדולים באולם שינה מעליהם. כולם בבית יתומים, או מעון לנערים נטושים, מכל מיני לאומים, מכל מיני צבעים, מכל מיני מוצאים מפוקפקים יותר או פחות. נערים שאינם יודעים מיהם הוריהם, בדרך כלל, וממציאים לעצמם הורים כאלה או אחרים, ויש ביניהם איבות ומלחמות שיש בין נערים בדרך כלל, וקבוצות מתקבצות, בדרך כלל לפי מוצא, והשפה הפרטית של כל מוצא שכזה, הגדולים מול הקטנים, וכולם כולם מקובצים יחד כנגד החוץ, העוין בדרך כלל, זה שאינו אוהב נערים ממוצאים מפוקפקים, שהם פראי אדם קצת, ודוברים שפות משונות לעתים – אחרים, המאיימים על הסדר הטוב, כך בכל העולם, כך גם בסיז'ם – כפר די נידח בצ'כיה.

 הנערים הללו גדלים בבית אחוזה ישן – בית-מעון – על ידי אחיות-נזירות, צדיקות גדולות המטפלות בהם באהבה גדולה וביראה גדולה. רוחצות אותם, ומאכילות אותם, ולוקחות אותם לתפילה בכנסיה, ומגינות עליהם באופן כללי.

 איליה, שכאמור גילו לא כל כך ברור, אמור להיות חלק מן "הגדולים" – מכנסי ההתעמלות, אולם ישן באולם יחד עם "ארוכי השרוולים" משום שהוא מטפל, במסירות אין קץ, באחיו הנכה והמוגבל, המבלה מרבית שעותיו במטה, ורק לעתים מוקם לתרגילי הליכה על ידי האחיות.

 אחר כך יבואו הקומוניסטים, ויגלו את האחיות, ובתוך המהומה יהפכו גם חייו של איליה. הקומוניסטים יהפכו את הבית-מעון למעין פנימיה צבאית, מקום לחינוכם של נערים לקראת הצטרפות לצבא הסובייטי.

ויהיו המורדים הצ'כים, והנערים שיפוצו לכל עבר, חלקם יצורפו על כרחם לכוחות הלוחמים הרוסים, חלקם יצורפו במעט יותר רצון למורדים.  נערים במלחמה.

 ואיליה – המספר המופלא. נער בודד הנקרע פעם אחר פעם מקבוצת השייכות שלו; מהוריו אותם אינו זוכר כלל וכלל לא ברור לו מדוע ננטש כך על ידם, אחר כך מגורשות האחיות שגידלוהו באהבה וברחמים, אחר כך הוא עובר / מועבר / בורח מצד לצד בין הצדדים הלוחמים.. ותמיד לבד.

נער במלחמה.

ועל הכל-הכל, השפה המיוחדת בה נכתב הספר המרתק הזה, שפה שמשמשים בה בערבוביה שפה גבוהה, ועגה של נערים, ביטויים ברוסית, ושפות שכלל אינן מובנות לכותב, לאיליה, משום שהן שייכות לקבוצות הנערים הזרים. אני מסירה את כובעי ומצדיעה לפאר פרידמן, המתרגם, שעשה כאן עבודה שכמעט לא תיאמן בהעברת השפה המוזרה הזו שהנערים מדברים בה מצ'כית לעברית, שפה המיוחדת לאותו בית-מעון, לסופר יאכים טופול.

 ומי הזפת – למי שתוהה, הם מים שמושרה בהם סבון הזפת, שיש ממנו מלאי בלתי נדלה, ובו רוחצים את הילדים, והמים הללו משמשים כענישה למי שנתפס בדבר שקר:

"מי ששיקר.. נאלץ לגרגר מי זפת. יצאו מזה בועות, אבל מוטב היה לא להיתפס.

את מי סבון-הזפת נאלצנו לגרגר גם בגלל שקרים אחרים. מי הזפת צרבו בגרון. אפילו בועה קטנה נהפכה, בדרכה במורד הגרון ובמעלה האף, לבועת ענק שורטת ומכאיבה. מצוקתו של השקרן גדלה ככל שהבועה התקדמה בדרכה. השקרן חש את השרפה בגרונו כשרק חשב לשקר. המצוקה הזאת גרמה לכל אחד לחשוב פעמיים אם השקר שווה את זה." (עמ' 13)

 ספר לא קל, לא מצד הנושא – הבדידות, נערים במלחמה, לא מצד הסיפור עצמו – שכן אין הסופר חוסך מן הקורא/ת תאורים כלל לא נעימים, גם אם מנקודת מבטו התמימה למדי והלא-כל-כך מבינה של הנער, והן מצד השפה, שכאמור מיוחדת ומייחדת את הספר הזה.

ולמרות אלה, הספר מומלץ ביותר ובמיוחד.

 ועוד משהו – הספר הזה מכיר לקורא/ת העברי/ה סופר צ'כי צעיר, שאינו מוכר כלל במחוזותינו, וגם על כך תודה למתרגם (ולהוצאה), שלקח על עצמו להביא מן הספרות הצ'כית המודרנית.

לגרגר זפת – יאכים טופול. תרגום (מופלא, יחד עם אחרית דבר): פאר פרידמן. הוצאת: אחוזת בית  (324 עמודים)

 (פורסם ב– 28 בפברואר, 2013 בפורום הספרים של YNET)

(Kloktat Dehet – Jachym Topol)