כביש מספר 1 – גיתית כבירי

כביש מספר 1

"אני לא בוטחת באנשים שמגבשים דעה על ספר לפני שהם סיימו לקרוא אותו. זה חובבני, שטחי, ובכל הכנות מעיד רק עליהם ולא על היצירה. סופר לא מפסיק לכתוב ספר באמצע העבודה. קורא תפקידו לקרוא עד הסוף ורק אז לומר מה הוא חושב." ("עשתונות" – אופיר טושה גפלה, עמ' 125)

 אז קראתי, עד הסוף, למרות שהבנתי כבר לפני האמצע; קראתי עד הסוף, למרות שאני מייעצת כאן (ובעולם שבחוץ) שאין צורך לקרוא ספר עד הסוף, אם אין בו אותו משהו, שקשה לקרוא לו בשם, שגורם לי לרצות להניח הכל ולחזור לספר.

קראתי, עד הסוף, למרות כל אלה.

 רננה, כתבת טלויזיה בכירה, ירושלמית לשעבר שחיה בתל אביב, נקלעת יום אחד אל הצד השני של החיים – החיים האמיתיים. אמה, אביה ובנה נפגעו בפיגוע אחד, באיזו מסעדה בירושלים. האם נהרגה, האב הפך משותק בשתי רגליו והבן בן השלוש נסוג לינקוּת.

הספר, המסופר בשני קולות – קולה של רננה, וקולה המספר היודע-כל, עוסק בהווה, המאבק על חזרתו של הילד לעצמו, המאבק של האב לתפקד, להזכר מה היה בדיוק ומה בדיוק גרם לנסיגה הזו אצל הפעוט, וכמובן בזכרונות מן האם המתה, ה"חשבונות" הנערכים איתה, אלה שלא נערכו בחייה.

וגם היחסים בין רננה, אחותה הבכורה, יהודית, בן זוגה, האב ושאר האנשים הנילווים.

 כבירי יודעת לכתוב, אלא שהסיפור שלה נע בין הלא-ייאמן (לא פעם מצאתי עצמי נדה בראשי, כאומרת: "אין דברים כאלה", או- "לא יכול להיות"), לבין הבנאלי והלא מעניין ממש.

 אבל, כאמור, קראתי עד הסוף, against my better judgment, אולי בגלל הציטוט הזה, מן הספר "עשתונות" שהבאתי בתחילת דברי; קראתי ובאתי לספר.

אפשר לקרוא – אבל לא מוכרחים.

 כביש מספר 1 – גיתית כבירי. הוצאת מודן (330 עמודים)

 פורסם ב – 16 במרץ, 2013 בפורום הספרים של YNET)

אלה יווניה קוראת ספרים