מותו של היריב – האנס קיילסון

מותו_של_היריב

"גרתי בעיר הגדולה, המשכתי לעבוד כמה שיכולתי וראיתי איך המצב הולך ומחריף ללא שליטה. החורף בא, באותה שנה הוא היה קשה יותר. פה ושם הגיע הדברים בעיר לעימותים ותגרות ידיים. אחרי התקנות והצווים הראשונים, שכמו כל מה שהכוח בורא הועלו לדרגת חוק, בא תור ההתקפות האלימות. .. כל ילד הבין לאן הדברים הולכים. אני חייב להודות שאחזה בי המחשבה שהכול לא אמתי. הוא לא יעז! לא, הוא לא יעז. … התקווה המטורפת הזאת, שיכולה להיוולד רק מתהומות הייאוש – ואולי גם מתוך פחד – התקווה הזאת אחזה בי ומשכה אותי למערבולת של פנטזיה שלוחת רסן." (עמ' 147 – 148)

 המספר, שאין אנו יודעים עליו דבר מתוך הכתוב אלא רק מן הכריכה האחורית ומידע כללי על קורותיו של הסופר, שהוא כנראה בן דמותו של הסופר הבדיוני שדבריו מובאים בספר הזה; ובכן – המספר הוא, על פי כל ההנחות לעיל, יהודי. חי בגרמניה בתקופה ההיא של עלות המפלגה הנאצית לשלטון, והוא מגדיר לעצמו, ואביו מגדיר לו לפני כן את "היריב". (מתוך אותן הנחות מוקדמות אנו יודעים כי הכוונה לאדולף היטלר, אם כי בספר הוא מכונה בראש התיבות ב' – שם משפחה, י' – שם פרטי). היריב הזה, שאנו, הקוראים, יודעות ויודעים כבר מה היה כוחו, ומה היה פועלו, אבל המספר, עדיין לא. המספר עדיין מקווה שרק רוח רעה עוברת, שהיריב לא באמת מתכוון לדבריו, אלא בונה איזה אויב מתוך קבוצת אנשים, כדי שניתן יהיה לגבש את העם:

 "תסתכל על בני האדם, אינך צריך אלא למצוא שקר גדול או שניים ולהדביק אותם למשהו וכבר יש לך מעריצים שמאמינים לך, וכבר קמות מפלגות, קבוצות, גזעים. יבשות שלמות מתחמשות לקראת הקרב ואז גם פותחות בו. אנשים מוכנים לכול, הם מקריבים את חייבם מרצונם החופשי, האחד אלים ואכזרי כמו האחר, ואולי צריך להיות כזה או ללמוד את זה. אולי רק כך אפשר לרכוש כבוד, רק כך אפשר להפוך אויב לחבר." (עמ' 92)

 ואין הוא משתכנע, לא כשהילדים בסביבתו מתחילים להרחיק ממנו, לא לבחור אותו כאשר מתחלקים לקבוצות, אלא כאחרון, אחרי כל החלשים, או לא לשחק עמו בכלל (עד שאמו מובילה אותו, ומנסה לשכנע את הילדים לשחק אתו, כי הרי כל הילדים – ילדים המה, והם מתרצים, באי-חשק מופגן, ומרחיקים אותו ככל שיוכלו). אין הוא משתכנע גם בנעוריו, כאשר ידידו הטוב ביותר, מסביר לו כי הם בעצם ב"מחנות" נפרדים, משום שהידיד הזה נמצא במפלגתו של היריב (אבל אין אתה צריך לדאוג, משום שהיריב לא באמת מתכוון למה שהוא אומר, אלא רק לגבש את העם ומולו צריך אויב כלשהו). אין הוא משתכנע בעת שהוא בחור צעיר, העובד בעיר, וכל חבריו (היהודים כמותו, ככל הנראה) מאבדים את מקומות עבודתם, האחד אחרי השני, והם מנסים להסביר לו שהוא טועה, אך הוא בשלו:

 "יש קרע בעולם ואתה מנסה לאחות אותו במֶרֶק, להדביק אותו ככה שלא יראו אותו יותר, ואתה חושב שאולי אז הוא יפסיק להתקיים. אתה עומד באמצע התרחשות ומנסה לפרש אותה לעצמך ובאותו זמן לארגן לך אפשרות לזנק מתוכה החוצה ולהתבונן בה כמו מהירח. אתה מנסה לבחוק משהו שקשור אליך כאילו הוא קשר אליך ובאותו זמן לא קשור, …"( עמ' 95)

 אין הוא משתכנע כאשר בביתה של נערה עמה הוא מתראה, הוא שומע מפי חבריו של אחיה, החברים במפלגתו של היריב, על חילול בית קברות יהודי. אין הוא משתכנע כאשר הוא נוכח כעד שמיעה, בעל כורחו כמעט, בנאום של היריב, ומתוודע לרטוריקה ולכריזמה המדהימות שלו.

אין הוא משתכנע, עד שמאוחר. מאוחר מדי.

 ואיך אפשר לשפוט אותו, שלא בדיעבד? שהרי כל מי שרעה מתרגשת על ראשו טיפין טיפין חושב היה כי כל רגע תעבור הרעה, ואין הוא יודע שגדולה ועצומה ממנה מתרגשת ובאה.

 סיפורו של המספר, שאין לו שם, דומה לסיפורו של האנס קיילסון, שברח להולנד, וקבר את כתביו משום פחדיו, וחזר וחפרם מן האדמה..

סיפורו של המספר דומה לסיפורם של אנשים רבים שלא ראו את הצרה המתרגשת, ואם ראו – לא תמיד יכולים היו לעשות דבר.

 ויש בו בספר הזה תאורים נפלאים ההופכים מוחשיים לגמרי בעיני הקורא/ת, כמו ביקורו של המספר בבית הוריו, ואביו המראה לו את התרמיל שארז ליום שיבואו לקחת את האב ואת האם. תאור יובשני ונוגע ללב על מה צריך לקחת, שלא יכביד מדי, אבל מוכרחים שיהיה. לפרוט לפרטים.

 או, התאור על חילול בית הקברות, שהופך אותם סיפורים ותמונות בעיתון לאמיתי וחי, עם הריחות והקולות.

 

הספר הזה החל להכתב ב- 1941, ויצא לאור אך בשנת 1959.

מותו של היריב – האנס קיילסון. תרגום (מצוין): ארז וולק. הוצאת "כתר" (270 עמודים)

(פורסם ב – 4 במאי, 2013 בפורום הספרים של YNET)

(Der Tod Des Widersachers – Hans Keilson)

ועוד כמה מובאות מן הספר הזה:

"אל מותו שלו צריך אדם להתאוות באטיות, כמו כלה לחתנה, כך אומרים האנשים השואבים הנאה מיוחדת מחיבור בין מוות לאהבה. אדם צריך להתרגל למותו כדי להוכיח שהוא ראוי לו. רק מי שלמד זאת רשאי לטעון שעיצב את חייו עד תום." (עמ' 10)

 "… כאילו אין לאדם זכות לדבר אם לא ישן תחת כיפת השמים, מחובק עם מכונת ירייה כמו עם אישה, ולמחרת הוא מתעורר, אם בכלל הוא מתעורר, ומרגיש שהפך למישהו אחר, לגבר או לאל למחצה, אלוהים יודע אילו שטויות אנשים מכניסים לעצמם לראש כשהם בצבא." (עמ' 146)

 "כשאדם יודע שנותרו לו רק שלושה ימים לחיות, האהבה יכולה להיות דבר פשוט מאד, שוב לא צריך לחשוב מה יהיה מחר ומחרתיים. אבל כשהוא לא יודע את זה וחושב ודואג לעתיד, החיים נעשים קשים הרבה יותר וכך גם האהבה." (עמ' 154)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *