קיץ ללא גברים – סירי הוּסטוֶט

קיץ_ללא_גברים

"מה אנחנו באמת יודעים על אנשים? חשבתי, מה אנחנו יודעים על מישהו בכלל?" (עמ' 48)

 אשה ננטשת על ידי אישה; כבר פגשנו אחת כזאת ב- ימי הנטישה של אלנה פרנטה וגם, במידה מסוימת, ב- ככה זה קרה של נטליה גינצבורג. אשה, משוררת, ננטשת על ידי אישה – חוקר מוח בעל שם עולמי. הפוגה הוא צריך, כך הוא אומר, ומתברר שההפוגה היא עוזרת מחקר צרפתיה הצעירה מאשתו בעשרים שנה.

 "הבאנליות של הסיפור – העובדה שהוא חוזר ונשנה עד מיאוס מדי יום ביומו אצל גברים שמגלים בבת אחת או בהדרגה שמה שיש הוא לא מה שחייב להיות ואז משחררים את עצמם מנשותיהם המזדקנות, שטיפלו בהם ובילדיהם במשך שנים – אינה מעמעמת את האומללות, את הקנאה ואת ההשפלה שממלאות את הנשארות מאחור. נשים מבוזות." (עמ' 11)

 מיה, המשוררת דנן, המספרת את הספר הזה כולו בגוף ראשון, מתמוטטת ומתאשפזת לאיזה זמן (קצר) ואחר כך מתרחקת מן העיר הגדולה, ניו-יורק, אל עיירת הולדתה, עיירה נידחת מעט במינסוטה, בונדן שמה, שם היא שוכרת בית, ומתכוונת לבלות את הזמן הקרוב, להתאושש, לפני שתוכל לחזור לחייה "הרגילים".

 בעיירה הזו היא מוקפת נשים – אמה המתגוררת בבית אבות, יחד עם ארבע מחברותיה – חמש ה"ברבורות", כולן נשים בשלהי חייהן, אחת אף עברה את שנתה המאה, והן מתפקדות, פחות או יותר, מנהלות חוג-ספרות, מתחמקות מן הדיירים התאוותנים הקשישים המתגוררים אף הם בבית האבות, והן כולן מלאות חיוּת וחכמה.

"זכרתי שאמי אמרה פעם: 'ההזדקנות היא בסדר גמור. הבעיה היחידה היא שהגוף מתפרק.'" (עמ' 66)

 מיה פותחת חוג הדרכה בכתיבת שירה, ומשתתפות בו שבע ילדות / נערות מקומיות, ודרך כתיבתן והאינטרקציות ביניהן, נזכרת מיה בימי ילדותה כנערה הקצת פחות מקובלת.

 עוד אשה היא שכנתה, אשה צעירה אם לילדה בת שלוש או ארבע ותינוק, הנשואה לאיש שנעדר לרגל נסיעות עבודה מחצית מן הזמן לערך.

 דרך המגעים השונים עם הנשים השונות המקיפות אותה, מגיעה מיה לתובנות למיניהן, ובזרם התודעה עולים גם הגברים בחייה, אביה, אישה: "בוריס לא היה מן הצועקים, אבל יש כוח גם בשתיקות. יותר כוח לפעמים. השתיקה שואבת אותך אל תוך המסתורין של הגבר. מה קורה שם בפנים? למה אתה לא מספר לי? האם אתה שמח או עצוב או כועס? צריך להיזהר אתך, להיזהר מאד. מצבי הרוח שלך הם מזג האוויר שלנו, ואנחנו רוצות שתמיד תזרח השמש." (עמ' 81)

 קיץ שכזה, ללא גברים, עם הגעגועים והכאב וההשלמה עם הפרידה, מוקפת נשים מנערוּת ועד זיקנה, עם מחשבות וחלומות, ישות דמיונית כמעט מוחשית המטרידה לעתים.

ועם זכר האיש שאהבה או עוד אוהבת, עם מטריד אלמוני בדואל, עם השכן הזועם הנעדר רוב הזמן.

עם דמיונות, מחשבות, השלמה עם מה שיש ומה שאין, וחלומות, לעתים:

 "כולנו צריכים לאפשר לעצמנו מפעם לפעם את פנטזיית ההשלכה, את ההזדמנות לעטות על עצמנו את שמלות הערב ומקטורני הפראק הדמיוניים של מה שמעולם לא היה ולעולם לא יהיה. זה מעניק ברק מסוים לחיינו הדהים, ולעתים אנו מבכרים חלום מסוים על פני חלום אחר ומוצאים בכך מפלט זמני מן העצב הרגיל." (עמ' 179)

ספר מומלץ בהחלט

קיץ ללא גברים – סירי הוּסטוֶט. תרגום (לרוב מוצלח): מיכל כהן. הוצאת ""עם עובד". (203 עמודים)

 ותודה למישי שהמליצה

(פורסם ב – 16 ביולי, 2013 בפורום הספרים של YNET)

(The Summer without Men – Siri Hostvedt)

ובשולי הדברים – כמה ציטוטים על קריאה וספרים בכלל:

 "מועדון הקריאה הוא דבר גדול. הוא צומח ומתפשט לכל עבר כמו פטריה, הוא צורה תרבותית שנשים שולטות בה שליטה כמעט גמורה. לאמיתו של דבר, קריאת סיפורת נראית בימינו על פי רוב עניין נשי. נשים רבות מאד קוראות סיפורת. רוב הגברים לא. נשים קוראות סיפורת שנכתבה בידי נשים וגם בידי גברים. רוב הגברים לא. אם גבר פותח רומן, הוא מעדיף לראות על הכריכה שם ממין זכר; איכשהו זה מרגיע אותו, לעולם אין לדעת מה יקרה לאיברי המין החיצוניים הללו אם תשקע בעלילות דמיוניות שנרקחו במוחן של מי שהעניינים שלהן נמצאים בפנים. יתר על כן, גברים אוהבים להתרברב בהתעלמותם מספרות יפה: 'אני לא קורא ספרות יפה, אבל אשתי כן.' הדמיון הספרותי בימינו, כך נראה, מדיף ניחוח נשי מובהק." (עמ' 164 – 165)

 "ספר הוא שיתוף פעולה בין מי שקורא ובין מה שנקרא, ובמיטבו, החיבור הזה הוא סיפור אהבה שכמוהו ככל סיפור אהבה אחר." (עמ' 168)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *