פופקורן – בן אלטון

פופקורן

האם המציאות משתקפת באמצעי התקשורת, בסרטים, או הם היוצרים אותה את המציאות? האם הסרטים האלימים גוררים אחריהם התנהגות אלימה או רק משקפים חברה אלימה? האם נוכחות מצלמות הטלוויזיה מעצימות (או אף גורמות ל)אירועים, או שמא הן רק עדות אילמות למתרחש?

 ברוס דלמיטרי הוא במאי סרטים הוליוודי ידוע ומוכר שסרטיו עוסקים באלימות, סקס, אלימות, הרג, רצח, סקס וחוזר חלילה. ברוס דלמיטרי מועמד לפרס האוסקר, אך מכשול אפשרי לזכייתו הוא זוג רוצחי הקניונים המשחזרים, לעתים, סצינות מתוך סרטיו, וקרוביהם של קורבנות אותן רציחות אמיתיות בעליל רודפים אחריו בהפגנות זעם ומאשימים אותו באחריות למות יקיריהם.

 האם הוא אחראי? האם מישהו עוד אחראי למשהו? או שנסיבות החיים הביאו אותו לאן שהגיע?

 "'אף אחד כבר לא אשם בשום דבר. אנחנו לא עושים שום דבר רע, יש לנו בעיות. אנחנו הקורבנות, אלכוהוליסטים, סקסוהוליסטים. אתם יודעים שאפשר להיות קניותוהוליסטים? ממש כך. אנשים הם כבר לא תאבי בצע, הו לא. הם מכורים לקניות, קורבנות ההתמסחרות. קורבנות! אנשים כבר מזמן לא נכשלים. הם חווים הצלחה שלילית. אנחנו בונים תרבות של פחדנים, תינוקות יבבניים, חסרי עמוד שדרה, צדקנים שיש להם תירוץ לכל דבר והם לא לוקחים אחריות על שום דבר…'" (עמ' 73)

 בעלילה מרתקת ו"הופכת דפים", כתובה לעתים כתסריט קולנועי, ממש כמו התסריטים שמביים ברוס דלמיטרי,  פורש בן אלטון יממה אחת בחייו של הבמאי, יממה שראשיתה במועמדות לאוסקר וסופה בסצינה הנראית כלקוחה ישירות מסרטיו של הבמאי, עם הרבה אלימות, סקס, רצח וחוזר חלילה.

 היכולת לעשות מניפולציות תקשורתיות, אינה, כך מסתבר, בידיו של הבמאי בלבד; הבמאי המשתמש במוסיקה, למשל, כדי להעצים סצינה זו או אחרת, בצילומי תקריב ובשאר טריקים קולנועיים ידועים יותר או פחות. גם חלאה לבנה יכול/ה להשתמש בכלים המועברים לו דרך המדיה, הטלוויזיה הנמצאת בכל בית:

 "ויין בילה את כל חייו בצפייה בטלוויזיה, ולא כל מה שהוא ראה שם היה קומדיות לכל המשפחה ושידורים חוזרים של "מסע בין כוכבים". השנים הארוכות של החיים הצמודים לשַלט היו מורכבות ממיליוני פיסות של ערוץ המדע, סי-אן-אן, אופרה וינפרי ותוכניות אקטואליה, צינור הזנה אינסופי של "מידע" ו"תחקירים לעומק" ו"ניתוחי מצב" כל אחת מתוכניות החדשות והאירוח הללו דאגה לאספקה אינסופית של רופאים, מטפלים, פסיכולוגים ו"מומחים" מכל סוג ובאמצעותם ערכו לאומות שלמות היכרות מהירה עם הגרסאות המוכנות לשימוש של המלים והמונחים, הביטויים והרעיונות שבימים עברו חייבו לימוד של שנים.

כל אדם אינטליגנטי, שיושב וצופה כל חייו בטלוויזיה, יכול לרכוש כמות אדירה של חנטרושי שכל במסווה של אמירות רציניות, וקשקשת יומרנית של פסיכולוגיה בגרוש." (עמ' 191)

 על מקומה של תקשורת ההמונים, זו המכונה "טלוויזיה", זו המכונה "קולנוע"; על השימוש והמניפולציות הנעשים בצופה בבית או בבית הקולנוע; על המציאות כהשתקפותם במראה הקולנועית והטלוויזיונית, או שמא כיוצריה:

 "'הטלוויזיה היא כבר לא צופה מן הצד. היא כבר לא שעתיים של חדשות ובידור באיזו פינה של הסלון בבית, באיזו פינה של החיים של אנשים. הטלוויזיה עומדת במרכז, ממש ליד האוכל. לכל אירוע יש שתי תוצאות, מה שבאמת קרה ומה שאנשים חושבים שקרה.'…

.. האמת המוכחת היתה שהטלוויזיה עיצבה את האירועים. דברים התרחש משום שהמצלמות נכחו במקום, מה המצלמה ראתה הפך למה שהתרחש במציאות. עכשיו, על כל פנים, הטלוויזיה היתה האירוע עצמו. קודם לכן איש לא ראה את האירועים ללא הטלוויזיה. אט אט ובהדרגה, האירועים כבר פשוט לא היו קיימים ללא הטלוויזיה." (עמ' 212 – 213)

 ותאור אחד בלתי נשכח, בו הטלוויזיה, מדד הרייטינג, מהות החומר המשודר בשידור חי, באירוניה וביקורת לא ממש מוסווית:

 "בקרון הבקרה התנהל ויכוח נזעם סביב השאלה אם אפשר להמשיך לשדר סיטואציה כל כך טעונה ובלתי צפויה בשידור חי. רצח והרס הם דבר אחד, ושפה מלוכלכת היא משהו אחר לגמרי.

לבסוף הוחלט שאסור לצנזר את החדשות בזמן שהן מתרחשות, וכי מחובתם של אנשי התקשורת לשדר את האירוע. עם זאת הוחלט לנסות ולכסות על המלים הגסות במיוחד של ויין בצפצופים אלקטרוניים." (עמ' 225)

הספר הזה, שהומלץ כה רבות מעל דפי הפורום, מרתק, מותח, ולא פחות מכך – מעורר מחשבה.

 מומלץ בהחלט ונמצא, ככל הנראה, רק בחנויות הספרים המשומשים.

 פופקורן  – בן אלטון. תרגום (טוב מאד): דפנה לוי-ינוביץ. הוצאת כתר  (241 עמודים)

(פורסם ב – 17 ביולי, 2013 בפורום הספרים של YNET)

(POPCORN – Ben Elton)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *