כתובת אש – יעל נאמן

כתובת_אשבספרה היינו העתיד כותבת יעל נאמן: "את הסיפור שלנו סיפרנו לעצמנו כל הזמן. בכפייתיות. בעל פה. לפעמים התעייפנו עוד לפני שהתחלנו ובכל זאת סיפרנו במשך שעות. הקשבנו רוב קשב אחד לשני, כי בכל ערב בו סופר הסיפור, התחוורו לנו פרטים חדשים, גם שנים רבות אחרי שכבר לא היינו שם."

 המשך, כמעט ישיר לספר הנפלא ההוא אפשר למצוא בסיפור "עיר" השני מבין סיפורי "כתובת אש"; מה קורה לבני הקיבוץ שעזבו אותו, אל העיר הגדולה בפיגור חברתי מסוים אחרי בני גילם העירוניים, עם חסרון כיס גדול, עם סוציאליזציה של התבגרות בחבורה, עם הצורך להמשיך עוד קצת את ה"ביחד" לפני שנפרדים לאטומים בודדים:

 "העתיד העירוני, הפתוח לכל בחירה, ארב לי דווקא בשאלות שהופנו לעברי בקיבוץ, כשבאתי לבקר. מה שנראה לעירונים אתר נופש אידילי ופסטורלי – חצר הקיבוץ – היה בשבילי זירה של אשמה שערקתי ממנה. לא הייתי מסוגלת להישאר שם יותר מערב אחד. היה מוזר לישון פתאום בבית של ההורים, כשהיינו בקיבוץ לא ישנו שם אף פעם. בשעות היום הרגשתי אשמה, פרזיטית, זרה, לא יכולתי להסתובב שם בזמן שכולם עובדים." (עמ' 37)

 "כשעזבנו, לא פסק סיפורנו. להפך. הוא התרחב. לפני שעזבנו, חשבנו שסיפרנו אותו בגלל שחיינו אותו ובתוכו, אבל אחר כך סיפרנו אותו כי רק בסיפור חיינו אותו. החיים שחיינו אז לא התקשרו ברצף לחיים שחיינו עכשיו. תהום עמוקה-עמוקה נפערה למרגלותינו אחרי עזיבתנו. תהום של כספית, תהום של מראה. שכבנו על גדות התהום, הצצנו לתוכה." (עמ' 47)

סיפור שאין בו שמחה; רק עצב גדול מאד.

ועוד סיפור עצוב, זה הפותח את הספר "עקרות" ובו סיפורם של בני זוג שאינם מצליחים להרות, הנסיונות, הרופאים השונים, התמונות על קירות הרופאים, שהרי "תעשיית פריון" שלמה יש כאן. ומן הסיפור הזה, הראשון, מפגש מחודש עם כתיבתה של נאמן. הד רחוק לספרה הקודם. היכולת לספר, בשפה יבשה כמעט matter-of-factly, בלי מלודרמות, סיפור עצוב וכואב, הנוגע בנימי הנפש.

 "שיחות עם רופאים מצריכות קואורדינציה נפשית מזַן מיוחד. ריכוז וענייניות לצד איפוק. לא לשכוח את השאלות וגם להקשיב עד תום, לא לקלל בלב את הזר הזה שמדבר דברים אינטימיים כל כך, לא לחשוד בו, בפרופסור שבא לעזור." (עמ' 19)

 "אינני יכולה להצביע על העונה שבה הפסקנו לדבר על תינוק. אולי זרחה השמש, אולי ירד ברד. אבל חדלנו לדבר אליו. כאילו גם המחשבות החדשות עליו, אם היו, הופלו בטרם הופרו והיו לדיבורים, התפזרו על הרצפה או עפו לתקרה, יצאו מהחלון. ואולי נקשרנו לתינוקנו שלא נולד, אהבנו אותו כאילו נולד. אולי לא רצינו לבגוד בו עם אח מוחשי, ואולי בנו לא רצינו לבגוד. .." (עמ' 32)

 הסיפור המסיים את הספר – "האופציה" הוא סיפורם של הוריה, בעצם של אמה של נאמן (ביוגרפי? איני יודעת), סיפורם של היהודים מ"שם" אלה ששרדו, למרות הכל, אלה שאיבדו את כל משפחתם, אלה שהצליחו להגיע לכאן, ואולי להקים לעצמם משהו "נורמלי"; אולי לא.

 "עם מותו של אבא התייתמה אמא. אבא עמד בינה לבין העולם, הוא חסם בגופו ובנשפו מה שיצא ממנה ומה שבא אליה. במשך עשרות שנים הם חיו במשפחה משלהם. (הלינה המשותפת השפיעה לא רק על הילדים אלא גם על המבוגרים, שחיו בבועה זוגית נצחית.)" (עמ' 108)

 נוגע ללב. עצוב. מהחיים.

 ובין לבין, כמה סיפורים קצת משעשעים, קצת אירוניים, ועדיין נימה נוגה נשזרת בהם. כמו "אורחים” :

 "תכונות רעות רבות לאורחים, אך התכונה הרעה מכולן היא השמירה של מועד עזיבתם קרוב לחזם. בעוד המארחים נוהגים שיתוף ושקיפות ומסכמים מראש עם האורחים מתי מתחיל האירוח, מסתירים האורחים ממארחיהם את הפרט החשוב ביותר – מתי יעזבו." (עמ' 78)

 וגם “Silence – סיפורן של נשות "הרמון" מסוים.

 "…מנהג עתיק שלי הוא לברר אם זה שנפשי הולכת ונקשרת בנפשו הוא שמאלי או ימני. וכבר גרם הדבר בעבר לאי הבנות רבות, למשל, אנשים חשבו שאני מתכוונת לכתיבה ביד ימין או שמאל, או שהאשימו אותי בגזענות, הביאו למשל ושנינה את עפרה ורפול או את אהוד ועליזה. אבל אני בשלי, מי שנכווה הרותחין נזהר בצוננין. ומאז ששכבתי פעם עם ליכודניק כי שכחתי לשאול, הייתי מבררת לפני. אמצעי מניעה." (עמ' 83 – 84)

מי שקרא/ה את ספרה הקודם של נאמן – היינו העתיד ישמח / תשמח לפגוש פנינה נוספת מספריה, ו"לסמן" אותה כמי שכל מה שתכתוב, ראוי שייקרא.

 כתובת אש – יעל נאמן. הוצאת "כתר" (152 עמודים)

(פורסם ב– 1 בספטמבר, 2013 בפורום הספרים של YNET)

אלה יווניה קוראת ספרים