מַפָּלָה – פיליפ רות'

mapala

"הקסם פג. הדחף נמוג. הוא מעולם לא נכשל בתיאטרון, כל דבר שעשה היה טוב והצליח, ואז קרה הדבר הנורא: הוא לא היה יכול לשחק. העלייה לבמה היתה לעינוי. במקום הידיעה שיהיה נהדר, ידע שייכשל. זה קרה שלוש פעמים ברציפות, ובפעם האחרונה איש לא הפגין עניין, איש לא בא. הוא לא הצליח להגיע אל הקהל. הכישרון שלו מת." (עמ' 7)

 סיימון אקסלר, שחקן מן השורה הראשונה, מוצא עצמו יום אחד בסיוט הגדול ביותר של כל שחקן באשר הוא: הוא אינו מסוגל לשחק. לא זוכר שורות. לא מבין כלל מה הוא עושה על הבמה. לא מסוגל לעטות על עצמו דמות אחרת. לא זוכר תמיד מיהן הנפשות הפועלות במחזה.

 במצבו זה אף אשתו עוזבת אותו והם מתגרשים.

 אקסלר, בייאושו, מתחיל לדמיין התאבדות, ומאשפז עצמו במוסד לפגועי נפש, כדי לנסות להבין איך ולמה ומתי, ומה ניתן לעשות וכו':

 "יש דרגה של אומללות אשר כל מי שהגיע אליה יעשה הכול כדי להסביר מה קורה לו, וזאת גם כשברור לו שלא יצליח להסביר דבר, רק להעלות הסברים כושלים בזה אחר זה." (עמ' 17)

 לא בטוח שהוא מצליח, אבל הוא יוצא משם יציב, פחות או יותר, לאחר ששמע סיפורים קשים בהחלט מסביבו, לאחר שלא מעט משכניו למוסד היו מבלים זמנם בתיאורים חיים למדי של נסיונות ההתאבדות שלהם.

 אקסלר יוצא אל בית החווה המבודד שלו, ומבלה חיים שלווים יחסית, חיי בטלה של פנסיונר שהממון בידו ואין לו כמעט הפרעות, למעט הסוכן שלו המנסה להחזירו לבמה (יש הפקה שמתאימה לו בדיוק, עם תפקיד בדיוק בשבילו), אבל הפחד, החרדה מפני העלייה לבמה וחזרתו של ה"שיתוק" ההוא, מונעים ממנו לענות בחיוב.

 ואז באה פֵּגִ'ין, בתם של חבריו הטובים, אלה שהכיר בהפקה כלשהי אי אז לפני ארבעים שנים בערך. פג'ין שהוא מכיר אף לפני שנולדה. פג'ין שבילתה את עשרים השנים האחרונות בחברת נשים שאהבה. ופתאום, הפכה עורה, אולי, ובאה אליו, לאהבה מאוחרת. שלו. שלה.

 ועם האהבה בא הפחד, אחרי הכל היא צעירה ממנו בעשרים וכמה שנים. אחרי הכל בריאותו כבר לא כמו פעם. אחרי הכל הוא חבר טוב של הוריה. אחרי הכל הוא כולו "לשעבר": שחקן לשעבר, מאושפז לשעבר. אחרי הכל היא בכלל אוהבת נשים, כנראה.

והוא מפחד. מפחד כי גם היחסים האלה לא יחזיקו מעמד. מפחד מעוד כשלון. וממה שיבוא אחריו.

 "'… החיים שלי היו מאד לא יציבים בשנים האחרונות. אני מרגיש שאין לי הכוחות שיהיו נחוצים לי אם התקוות שלי יתנפצו….'

'…אם באמת ניכשל, בוא ניכשל בגללנו לא בגללם. לא בגלל העבר שלך או שלי. אני לא רוצה לעודד אותך לקחת סיכון, ואני יודעת שיש פה סיכון. לשנינו, אגב. גם אני מרגישה אותו. הסיכון שלי שונה משלך, זה ברור. אבל המסקנה הכי גרועה שאפשר להגיע אליה היא שאתה צריך להתרחק ממני. לא הייתי מסוגלת לאבד אותך עכשיו. אני אעמוד בזה, אם לא תהיה לי ברֵרה, אבל לגבי הסיכון – כבר לקחנו אותו. כבר עשינו את זה. מאוחר מדי להגן על עצמך בנסיגה.'" (עמ' 59 – 60)

  בשני החלקים הראשונים של הספר נדמה היה לי כי פיליפ רות' מפויס יותר מאשר בספריו הקודמים (לפחות אלה שקראתי), מפויס יותר עם גילו, מפויס יותר בכלל. היו כאן חמלה והשלמה שלא פגשתי בספריו הקודמים.

 החלק השלישי הכיל פחות חמלה, פחות השלמה, ושוב חזרו הזעם והבוטות הפיליפ-רות'יים, אלה שהכרתי מספרים קודמים. בוטות שניכרת גם בכתיבה, גם בתיאורים פלסטיים למדי, שיכולתי גם בלעדיהם.

אבל – פיליפ רות'!

הכתיבה, כרגיל, קולחת ונפלאה. הספר מרתק. פיליפ רות' – כבר אמרתי? וה"אבל" נשאר – הכעס על בגידת הגוף והגיל נותרו גם כאן.

 ובכל זאת – מומלץ לגמרי.

מַפָּלָה – פיליפ רות'. תרגום (מצוין): אמיר צוקרמן. הוצאת כנרת זמורה ביתן (128 עמודים)

(The Humbling – Philip Roth)

(פורסם ב – 21 בספטמבר, 2013 בפורום הספרים של YNET)

אלה יווניה קוראת ספרים