"גיבור דורנו', רבותי הנכבדים, הוא אמנם דיוקן, אך לא של איש אחד: זהו דיוקן שנתגלמו בו כל חטאי דורנו, במלוא מיצוים". (עמ' 10)

 כך כתב לרמונטוב בהקדמה למהדורה השניה של "גיבור דורנו", בתגובה למבקריו. ההקדמה הפכה מאז לחלק בלתי נפרד מן הספר.

 גיבור דורנו – פצ'ורין. אב טיפוס של אדם צעיר, מן החברה הגבוהה, הולל, אהוב נשים, דון ז'ואן שכזה, שאהבותיו רבות ואין לו אף אחת, המחפש עניין תדיר משום השעמום הרב התוקף אותו, עניין שיש בו סכנה, או נדודים, או אהבהבים, או פיתויין של נשים וזניחתן, או לעג לאנשים חלשים ממנו..

 פתיחתו של הספר, מעין פתח דבר – המספר פוגש אדם, איש צבא, שיספר לו בערגה רבה על אותו איש: פצ'ורין, מופלא, מעורר הערצה, איש צעיר אהוב נשים, גיבור חייל.

בהמשך זוכה הקורא/ת להתוודע לפצ'ורין בגוף ראשון, דרך יומניו שנשארו אחריו ובהם אפיזודות מחייו הקצרים, יש האומרים אפיזודות המזכירות את חייו של לרמונוטוב עצמו.

 הספר עצמו אינן חדש, התרגום כן. והתרגום הינו חגיגה לעיניים ולאזניים, עם הארות שוליים מחכימות מטעם המתרגמת. בהיותו של הספר מוכר (לחלקנו), מובאים כאן בעיקר ציטוטים מתוכו, כאלה שיעוררו (כך אני מקווה) את תאבונכם לקריאה.

 פצו'רין מגיע למקום שבו אין לו צורך בדבר, פרט להיותו שם: "תענוג לחיות במקום שכזה! רגשה מתרוננת שוטפת את כל עורקי. האויר צח ורענן כמו נשיקה של תינוק; השמש זוהרת, השמים כחולים – לכאורה, מה עוד צריך בנאדם? לשם מה מה כל התשוקות, התאוות, החרטות?" (עמ' 96)

דעותיו של פצ'ורין על נשים (יש כאן לא מעט יהירות וראייה חד צדדית, יש יאמרו – צעירה, ובכל זאת מרתקת): "הנשים מתאהבות רק בגברים שאינן מכירות." (עמ' 114)

 "…ואני אין לי תענוג גדול יותר מלהכניע את כל הסובב אותי לרצוני; לעורר בזולתי רגש אהבה כלפי, רגשי מסירות ויראה – כלום אין זו ההוכחה הראשונה לשררה ושיא ניצחונה? לגרום ייסורים או שמחה לזולתנו, בלי שתהיה לנו שום זכות ממשית לכך – האין זה מזונה המתוק ביותר של הגאווה? וכי מהו האושר? גאווה שבאה על סיפוקה." (עמ' 137)

 "אין בעולם דבר מופרך יותר מן התבונה הנשית: קשה לשכנע את הנשים במשהו, יש להביאן לידי כך שתשכנענה את עצמן; סדר הטיעונים המשמשים אותן להפרכת דעותיהן הקדומות מקורי להפליא; כדי ללמוד את הדיאלקטיקה שלהן עליך להפוך בראשך את כל כללי ההיגיון המוכרים".  (עמ' 154)

 "מיום שהחלו המשוררים לכתוב, מיום שהחלו הנשים לקרוא את דבריהם (שעל כך נכיר להן טובה מעומק הלב), הרבו כל כך לכנותן "מלאכים", עד שנפתו בתמימותן להאמין למחמאה זו, ושכחו שאותם משוררים עצמם רוממו את נירון קיסר למעלת בן אלים תמורת בצע כסף… (עמ' 155)

 ואשה אחת, שפעם אהבו איש את רעותו, נפרדת ממנו כך: "‫'אנו נפרדים לנצח; ואולם תוכל להיות סמוך ובטוח שלעולם לא אוהב אחר; נשמתי הוציאה עליך את כל אוצרותיה, את כל דמעותיה ותקוותיה. מי שאהבה אותך פעם, שוב לא תוכל להביט על שאר הגברים בלי מידה כלשהי של בוז; לא משום אתה טוב מהם, הו לא! אלא שיש בך משהו סגולי, מיוחד רק לך לבדך, משהו גאה, אפוף מיסתורין; בקולך, ויהיו דבריך מה שיהיו, יש עוצמה שאין לעמוד בפניה; איש זולתך אינו מתמיד כל כך בשאיפתו להיות נאהב; בשום איש אין הרוע המצודד כל כך; אין עוד מי שמבטו מבטיח חמדת אושר שכזאת; אין עוד מי שמיטיב כל כך להפיק תועלת מיתרונותיו – ואין עוד מי שעשוי להיות אומלל עד עומק נפשו כמוך, שכן אין עוד מי שמשתדל כל כך לשכנע את עצמו בהפך מזה'" (עמ' 184)

גיבור דורנו – מיכאיל יוּרְייֶביץ' לֶרמוֹנטוֹב. תרגום (נפלא): נילי מירסקי. הוצאת אחוזת בית (208 עמודים)

(פורסם ב – 8 באוקטובר, 2013 בפורום הספרים של YNET)

(Герой нашего времени – Михаил Лермонтов)