מכל ספריו של מאראי שקראתי עד כה, זה היה לי הפחות קריא מכולם. ספר שלא "קורא" לי לעזוב את כל עיסוקי ולהתמקד רק בו; ספר שהוא מוקדם יותר מבחינת התקופה המסופרת בו, וככל הנראה גם בזמן כתיבתו משני האחרים של מאראי שקראתי –  האמיתית והנרות בערו עד כלות, שני ספרים שאהבתי עד מאד.

כמו בספריו הקודמים שקראתי, מצייר מאראי גם בספר זה את דמותה של החברה ההונגרית, הפעם בעיר נידחת משהו, בתקופת מלחמת העולם הראשונה (שאז היתה "סתם" המלחמה הגדולה). ארבעה נערים, בשנת לימודיהם האחרונה, רגע לפני שהם מתגייסים לצבא ומצטרפים באופן רשמי ובלתי נמנע לעולם המבוגרים – ה"הם"; ארבעה נערים המתחברים זה לזה, לא כל כך ברור על מה ולמה דווקא אלה ולא אחרים:

 "לרוב לא החיבה מציתה את קשרי הידידות. לרוב זוהי תחושה מייסרת וצורבת הגורמת לשני אנשים לחוש בצורך להשתייך זה לזה." (עמ' 34)

 ".. גביש מתגבש בתוך רגע אחד, ואיש אינו יודע מהו התהליך המביא לכך. אין לדעת מה גורם לאנשים, שרגע אחד קודם לכן לא ידעו דבר זה על זה, להתקבץ יחד, ומה יוצר ביניהם קשר כה אמיץ, קשר מטריד יותר מייסורי מצפון, חזק יותר מקשרי ההורים אל ילדיהם, או מקשרי ההאוהבים, או אלה שמקורם במעשי רצח חשאיים." (עמ' 35)

 ארבעה נערים הנלחמים כנגד הבלתי נמנע, הפיכתם למבוגרים בעצמם, הצטרפות לעולם "ההם", והם רואים עצמם בעיני עצמם מורדים, הפועלים בכל מיני דרכים כדי לעכב עוד רגע את התבגרותם, כדי לפעול כנגד "ההם". כך הם משחקים בכל מיני משחקי תפקידים, וכשזה משעמם אותם, מתגנבים לבית הקפה, המותר למבוגרים בלבד, ויושבים כביכול בסתר, מאחורי וילון, ומציצים אל עולם המבוגרים.

 הם גונבים מבתיהם כספים, שלא לשימושם האישי, וחפצים, שהם ממשכנים את חלקם בבית העבוט של המשכונאי (היהודי, כמה סטראוטיפי).

 הם מתיידדים עם שחקן אחד, עוף מוזר בפני עצמו, המנצל את קרבתם אליו, כדי לטפח את האגו של עצמו עוד ועוד.

 אחיו הבכור של אחד מהם, נכה מלחמה שאיבד בה את ידו, והשייך באופן רשמי לעולם המבוגרים, מצטרף אף הוא אליהם לחלק ממעלליהם, אולי מתוך שאינו יכול לקחת באמת חלק בעולם המבוגרים הכה בוגדני ומטעה ומבלבל.

 תמונת מקום, ומצב, וזמן; תאור מצב שלא יחזור, חברה שאיננה עוד עם קודים ותקנות והוראות. כך למשל, בעניינן של ה"נערות" (שם קוד לזונות):

 "… המשטרה קובעת באילו רחובות מותר להן להסתובב, איפה מותר להן לחייך ולנופף לגברים. לאופרה ולתיאטרון הלאומי מותר להן לקנות כרטיס רק ליציע השני. המשטרה גם קובעת את גובה העמלה שהן צריכות לשלם למי שמשכיר להן דירה. …" (עמ' 115)

 וברקע המלחמה. כל הזמן המלחמה. המלחמה שלקחה את "האלוף", אביו של אחד מהם לשדותיה, ואין יודע מתי ישוב, את ידו של אחיו; המלחמה, שאדם אחד הפוגש אותם מדי יום או יומיים טורח להזכיר להם שתיכף תיקח גם אותם, ושזמן אימוניהם יהיה קצר בהרבה מזה שהיה בזמנו, משום המלחמה הזו. המלחמה, שאמם של אחד מבני החבורה ושל אחיו קטוע היד, אשתו של האלוף הנמצא בשדותיה, חושבת בינה לבינה כי: ".. את המלחמות המציאו הגברים כדי לברוח מהבית, משום שלא רצו לציית לנשותיהם ולפרנס אותן." (עמ' 146)

כתוב להפליא, רק שסיפור ממש אין כאן, רק תיאור תמונה, מצב, זמן. תקופה שהיתה ואיננה עוד.

 לחובבי מאראי המושבעים.

המורדים – שאנדור מאראי. תרגום (משובח): דוד טרבאי. הוצאת כתר

(פורסם ב – 16 בנובמבר, 2013 בפורום הספרים של YNET)

(A zendülők – Sándor Márai)