בדיונים הנערכים במקומותינו חדשות לבקרים בדבר החוקים הנוגעים לזנות – אלה הקוראים למיסודה מול אלה הקוראים להפללת הלקוח, נעדר בדרך כלל קולן של הנשים שזה עיסוקן (אם אפשר לקרוא לזה עיסוק).

 ארבע נשים שחורות באנטוורפן העוסקות בזנות, הן ליבו של הספר המצוין הזה. מצוין לא רק משום הנושא שהוא עוסק בו, לא רק משום נקודת המבט, אלא מצוין גם בפן הספרותי.

 ארבע נשים שחורות באנטוורפן, שהיגרו לכאן, כדי לעסוק בזנות, ויש להן פנים, ושמות, ועבר, ומשפחות שהשאירו מאחור, ובעיקר יש להן חלומות; חלומות שבעקבותיהם הגיעו לאירופה, חלומות שגרמו להן לעסוק בעיסוק הכה נורא הזה, של העמדת גופן למכירה…

 ארבע נשים.

 סיסי, בת יחידה להוריה שתלו בה תקוות רבות, שכל צעד בחייה לווה בנבואה שניתנה לה עם הולדתה – שהיא עוד תגיע לגדולות. אביה תלה בה את כל תקוותיו, שכן הוא מעולם לא "התרומם" מעל עיסוקו כפקיד זוטר שמשכורתו מועטה, ולעולם לא הצליח לצאת ממשכנות הכמעט עוני בהם חיה משפחתו הקטנה. אבל סיסי – סיסי תגשים את כל החלומות, תגיע לגדולות ו"תמשוך" את משפחתה למקומות טובים יותר.

 והיא ניסתה, הו כמה שניסתה. הצטיינה בלימודיה, ואף סיימה אוניברסיטה, רק כדי לגלות שאם אינך מקושרת, לא תהיה לך עבודה בשום מקום.

והיו לה חלומות, לסיסי. היו לה חלומות להגשים את חלומותיו של אביה, והיו לה חלומות לחיות בבית שיש בו שרותים נפרדים, רק למשפחה, ויש בו שלושה או ארבעה חדרים, ומטבח, וחשמל כל היום, או גנרטור.

 אדון דֶל הבטיח להגשים לה את החלום. היא תסע לאירופה, לאנטוורפן, שזה ממש ליד לונדון, ואחרי שתשלם את חובה – לפחות 100 אירו לחודש, ורצוי חמש מאות, עד שתשלים את כל חובותיה – שלושים אלף אירו, וכמובן, שכ"ד וכלכלה וכו', אז תוכל להגשים את חלומותיה.

 אֶפֶה היתה בת ארבע עשרה, יתומה מאם, אחות בכורה לאחים צעירים יותר ובת לאב שכמעט אינו מתפקד מעוצם הצער; אפה היתה בת ארבע עשרה כשסוחר אחד הבחין בחיבתה לדברים יפים, והציע לה כסף כדי שתוכל לקנות אותם דברים יפים, אם תרשה לו לגעת בה, ולעשות בה מעשים.

והיא הרשתה. בת ארבע עשרה (אצלנו היו קוראים לזה אינוס או אונס סטטוטורי, או סתם אונס).

אחר כך הרתה.

אחר כך נולד ילד והמאהב זרק אותה.

אדון דֶל הציע לה פתרון שיאפשר, אחרי שתחזיר את כל חובותיה וכו', לפרנס את בנה.

בת שש עשרה בערך נסעה לאנטוורפן.

 אַָמָה גדלה בביתו של עוזר הכומר, עם אמה, שסבלה מנחת זרועו והיתה מפוחדת ממנו עד מאד (ובצדק). עוזר הכומר שאף להתמנות יום אחד לכומר, הקפיד על בגדים צחים ולבנים, הקפיד על כל הליכות ביתו, והקפיד לאנוס את בתו, ערב ערב, מיום שמלאו לה שמונה שנים, עד שהחלה לקבל מחזור מדי חודש.

אמה נאלצה לעזוב את הבית, לאחר שהטיחה בפניו יום אחד את כל הדברים הנוראיים שאמר לה.

אמה אף היא פגשה באדון דֶל, ואף היא היגרה לאנטוורפן.

 ג'ויס לא באה מניגריה כמו שאר ה"בנות" שחלקו אתה דירה; ג'ויס הגיעה לניגריה כפליטה מסודן, לאחר שראתה את כל בני משפחתה נרצחים על ידי החיילים, בתואנה שהם משפחת מורדים, ולאחר שנאנסה על ידי אותם חיילים שרצחו את משפחתה.

ג'ויס היא גם היחידה שלא "בחרה" להגיע לאנטוורפן לעסוק בזנות, אלא נשלחה לשם בעורמה, ורק משהגיעה התברר לה במה תעסוק.

 כל הסיפורים הללו, שמאחורי הנשים, נגללים אט אט בספר, שתחילתו ברציחתה של סיסי, מה שגורם לשאר הנשים לספר סוף סוף את סיפורן האחת לשניה.

הספר הזה נותן פנים וקולות לנשים המושתקות בדרך, הנסחרות (כן, גם אלה ש"בחרו" לבוא) על ידי אחרים, אלה המרוויחים הון מן הסחר הנוראי הזה בבני אדם.

בשפה קולחת, שאין בה כמעט אזכור לעיסוק עצמו, אלא רק במקומות בהן הוא נדרש, נגללים סיפוריהן של הנשים הללו, שניסו לחיות חיים טובים יותר, והמחיר שהן נאלצות לשלם.

מומלץ מאד (המוכר בחנות, שהוא בהחלט מבין משהו בספרים, אמר לי שזה אחד הספרים הטובים שקרא השנה. האמינו לו!)

 ברחוב האחיות השחורות – צ'יקה אוניגווה. תרגום (טוב בהחלט, עם הסתייגות הנוגעת לצורך לדפדף לסוף הספר – למילון המלים הניגריות): נעה שביט. הוצאת: אריה ניר. (278 עמודים)

(פורסם ב – 20 במאי, 2013 בפורום הספרים של YNET)

(On Black Sisters Street – Chika Unigwe)