עשרה בדצמבר – ג'ורג' סונדרס

עשרה_בדצמברהאמת שהיו לי הסתייגויות; קודם כל – סיפורים קצרים שהוא סוגה בעייתית מה- האם יצליח הסופר לתמצת סיפורים שלמים למשהו קצר, ואני הלא פונקתי בספריה של אליס מנרו, למשל; וגם ספר שעל העטיפה שלו מופיעים כל כך הרבה סופרלטיבים, מיד אני הופכת לחשדנית, אפילו חשדנית מאד, אפילו אם מצטטים מן הניו-יורק טיימס. אבל אז הגעתי אל "פי הגבורה" רשימת עשרת הספרים "הכי" של הניו-יורק טיימס (אני מקפידה לקבל מהם, באדיקות, את מוסף הספרים השבועי בדואל), והספר הזה הופיע שם.

אז החלטתי לקדמו ברשימת הספרים הממתינים להקרא.

 ובכן  – אליס מנרו זה לא, זה משהו אחר לגמרי; מפתיע, בועט, חודר לנשמה, ומזוויות בלתי צפויות בעליל, ומשאיר מועקה אחרי כל סיפור (כמעט). גם אליס מנרו מותירה מועקה, אבל אחרת, אצלה זה מין עצב מתמשך, ופה הכאב חד ומתעמעם לאט לאט.

 הסיפורים על רקע אמריקה של הספַר, הנידחת כמעט.

סיבוב ניצחון – הסיפור הפותח – מסופר דרך זרם התודעה של אליסון, נערה בת חמש עשרה. וכמו כל נערה בת חמש-עשרה, זרם התודעה שלה מעצבן קמעא. מחשבותיה עוברות בין מופע דמיוני שהיא עורכת (לקראת מופע אמיתי, ככל הנראה, במסגרת החוג למחול), והיא חוזרת באזני עצמה על הביטויים השגורים – פה דה דה, פה דה שאנט.. לתוך מחשבותיה נכנס הנער השכן – קייל – שהיא רואה לפתע, וכבת חמש-עשרה טיפוסית מהרהרת שרק לא ידעו שהם שכנים ורחצו יחד כפעוטים.

ואז – צלצול בדלת, והיא פותחת..

והסיפור עובר אל זרם התודעה של קייל, העוסק בעיקר באיסורים ובצווים שהוא חי על פיהם כבן יחיד להוריו המחמירים (מאד), והוא רואה את הרכב נעצר ואת האיש היוצא מן הרכב ומצלצל בדלת השכנים, ואת אליסון פותחת את הדלת..

גור – אם ליברלית הנוסעת עם שני ילדיה לקנות, אולי, גור כלבים. את הגור מוכרת אשה אחת שיש לה ילד אחד, בעייתי משהו. ואם לא תמכור את הכלב, בן זוגה יאלץ להרוג אותו…

ב"בריחה מסְפַּיידֶרהֶד" – ניסויים באסירות ואסירים בחומרים מעוררי הזיה כאלה או אחרים. והתיאור מצמרר.

יומני בת-סֶמְפְּליקָה – איש אחד מן המעמד הנמוך, יחסית, שיש לו אשה ושלושה ילדים, והוא משתוקק להעניק לילדיו מכל הטוב הצרכני הנבוב שיש מסביב, כדי שלא ירגישו מקופחים.

על הדרך הוא שותף בסוג של סחר בבני אדם, ואת כל זה הוא מתעד "למען העתיד" ביומן שהוא כותב, בשפה עילגת לגמרי.

בסיפור הזה בעיקר ריחמתי על המתרגם, שנאלץ לתרגם שימוש בשפה בלתי תקנית לחלוטין, שככל הידוע לי אין שפה עברית לא תקנית מקבילה (ולכן הקריאה בסיפור הזה מעצבנת במיוחד).

ויש עוד. סיפורים קצרים יותר וקצרים פחות. כולם כולם כתובים אחרת. אחרת מן הכתיבה הרהוטה המוכרת. כתיבה שמכריחה את הקורא/ת "לחפור" ולהבין. ולעתים מרוב "חפירה" שכזאת, המסר או הסיפור (או אפילו שניהם) נעלם. לעתים נראה כאילו יש כאן איזה מאמץ מסוים "להתחכם" לשפה.

 אני לא בטוחה שהבחירה של הניו-יורק טיימס כאחד מעשרת הספרים הטובים של השנה אכן מוצדקת. הספר הזה מעניין במידה רבה הן מצד הצורה – דרך הכתיבה שהיא, כאמור, ייחודית ומיוחדת במינה, והן מצד התוכן – עניינים חשובים למדי המועלים בו. אלא שבדרך נראה שהלך משהו לאיבוד.

כבוד גדול למתרגם – אמיר צוקרמן – שנראה לי שהפעם היתה עבודתו קשה עד מאד.

ציטוט אחד שמצאתי שם:

"אהבה זה שמישהו ימצא חן בעיניך כמו שהוא ושתעשה דברים בשביל לעזור לו להיות אפילו יותר טוב." (עמ' 44)

  

עשרה בדצמבר – ג'ורג' סונדרס. תרגום: אמיר צוקרמן. הוצאת כתר. (224 עמודים)

(Tenth of December – George Saunders)

אלה יווניה קוראת ספרים