שלוש נובלות וסיפור.

הראשונה, שנתנה את שמה לספר – שנות החלב – סיפורה של עיר בלי ילדים, שהגברים, בחלקם הגדול, עזבו, בלי חיות. עיר נצורה ובחוץ צבא ערטילאי. שיש בה אספקה בלתי סדירה של מוצרי מזון ומוצרים אחרים, שהאנשים בה חיים את הרגע, עם אופנות מתחלפות, כדי שאנשים יהיו כל הזמן עסוקים; עסוקים מכדי לחשוב, עסוקים מכדי לזכור את ילדיהם ואיך יום אחד נעלמו מן העיר הנצורה מאחורי החומה:

"אז זה נכון, אני נזכרת, האוויר נעשה רעיל, הורעל, גז מסתורי עלה מהקרקע. האקלים השתנה, הורע. למבוגרים זה בסדר אבל הילדים לא יכלו לגדול כאן. שלחנו אתם בספינה לשוודיה. ארזנו את מה שמחמם ומשמח אותם וחיבקנו חזק ושלחנו, יודעים שעשינו את הטובה ביותר. יום אחד הם יחזרו לכאן, אנשים ונשים צעירים ויפים וגבוהים וירימו אותנו באוויר, ישתעשעו כשיראו עד כמה קטנות הפכו להיות האמהות שלהם עם השנים ואנחנו נמחה ונצחק ונצחק." (עמ' 32)

שהוא זכרון אמיתי או כוזב, כי יש גם זכרונות אחרים.

יש חלילן אחד, תמהוני משהו, אבל אחד הגברים היחידים שנשארו בעיר. ויש זכרון אחר של עכברים שהבריח מן העיר, ואולי גם ילדים?

".. חברה נמדדת ביחסה לבעלי חיים וכשהשוטים מתחילים לדבר עם חיות, אמרה אמא שלי, אפשר לדעת שהחברה מריחה את הסוף." (עמ' 47)

השימוש בשפה הזכיר לי, יותר מכל, את שפתה של אורלי קסטל-בלום, מעין הד לכתיבתה הוירטואוזית.

השניה – שיעורים בכתיבה – ממנה הוצאתי את המשפט היפה הזה:

"מי שעוזבים אותו לא נשאר ככה מאחור. כשעוזבים אותך, מישהו אחר בא ולוקח אותך משם. ככה העולם זז. ככה העולם הוא עגול." (עמ' 71)

אחר כך קראתי עוד קצת

אחר כך עזבתי.

היא כותבת ממש ממש יפה, יערה שחורי. אבל אין שום עניין בדברים שהיא כותבת עליהם, שוב דבר שימשוך אותי. אין לי שום סיבה להניח את כל עיסוקי ולרוץ לספר הזה.

מלים יפות ושימוש מדויק ויפה להלל בשפה אינם מספיקים עוד, כנראה, לי בכל אופן.

שנות החלב – יערה שחורי. הוצאת "כתר".  190 עמודים