אמא שלי תמיד דגלה בעיקרון שספרי קריאה לא קונים הביתה, לשם כך יש ספריה. כך הבית שלנו ("החדר", למען האמת, כי בשנות ילדותי זה היה כינויו של הבית) התמלא מילונים, לקסיקונים, מעט ספרי שירה, וכל מיני ספרים שאין למצוא ב"סתם" ספריה.  בשנים האחרונות התרופפה קצת המשמעת בעניין הזה אצלה; זה לא שהיא חדלה לשאול ספרים בספריה הקיבוצית, אלא שעכשיו, אם יש איזה ספר שהיא ממש רוצה לקרוא, ובספריה יש רשימת המתנה, היא בודקת אולי אצלי יש (בדרך כלל יש), כדי שלא תצטרך להמתין כל כך הרבה זמן. אני ככל הנראה לא הפנמתי לגמרי את העקרון הלזה, ועל-כן מדפי ספרייתי כורעים כמעט תחת העומס, ולא אחת אני נאלצת לדללם מעט ולהעביר ספרים "החוצה".

את העקרון של "ספרי קריאה לא קונים, יש ספריה" אימצתי באופן אחר: יש ספרים שמותר ואפילו רצוי להחזיקם בספריה, לקריאה חוזרת, באחד הימים, אולי, הלוואי; בינתיים אני שומרת עליהם.

יש ספרים נפלאים, אגב, שרצוי לקראם שוב ושוב, אלא שאחרי פעם או פעמיים שקראתים הגעתי למסקנה שככל הנראה, למרות שהם ממש, אבל ממש מצוינים, לא אשוב אליהם, ואף ספרים אלה מוצאים עצמם בבתים אחרים.

ויש ספרים שאפשר לקרוא, אפילו כיף לקראם, ואחרי הקריאה וודאי ישקעו בתהום הנשיה של "ספרים שפעם קראתי, נדמה לי, ואולי אפילו נהניתי, אבל אין בהם שום דבר שראוי לזכרו". ספרים כאלה לא צריך להשאיר על מדפי הספריה הביתית, ויש לחפש להם בית אחר ומיד.

 כזה הוא הספר "מתנת האפלה"; על כריכתו מצוין, בין שלל הסופרלטיבים כי "זהו מותחן פסיכולוגי אמין ומתוחכם…", ובכן – אני מבקשת לערער על ה"אמין". יש כאן כמה אנשים (בצד של ה"רעים", כמובן) שיש להם יכולות כמעט על-אנושיות. מצד שני, הוא בהחלט "הופך דפים" הספר הזה, ואחרי שתי נטישות רצופות, גם זה טוב.

 ארבעה בני משפחה אחת, הורים ושני ילדיהם, נמצאו מתים בביתם, כולם שוכבים זה בצד זה, על מצחו של כל אחד מהם מצויר צלב בדמו. הילדים והאם ירויים בערפם, האב הומת בחניקה. בבית נמצאים עקבות קלושים לאיש אחד שנדמה שהוא מוכר למשטרה, אך מעולם לא הצליחה באמת להניח עליו את ידיה.

 אליס מדיסון, חוקרת משטרה שהצטרפה למחלק הרצח אך לא מכבר, הינה חלק מן הצוות האחראי לחקירת הרצח הזה. ברקע רציחות נוספות, שאינן כה טקסיות כמו זו, ובהן ברור למדי לחוקרים כי אותו חשוד הוא האחראי להן, אולם, אין להם בדל של שמץ של ראיה.

 עוד ברקע – קולות מן העבר הקושרים בין אבי המשפחה המת לאחד מעורכי הדין הראשיים בפירמה בה עבד, עורך דין זה הוא גם עורך דינו של החשוד העיקרי.

 מדיסון – כיאה וכיאות לבלשית, חיה בגפה, וברוח הזמנים האלה, אין היא מעשנת או שותה, להיפך, מנהלת אורח חיים בריא למדי (טוב, המטבח שלה הוא לא מופת לעקרוּת בית, בכל זאת, חוקרת משטרה עסוקה), וכמובן – אשה (עניין שלא היה עולה על הדעת בספרי המתח של ילדותי).

המספר היודע כל, יודע לגלות לקוראים, טיפין טיפין במהלך הספר, חלק מסיפוריהם של הגיבורים והגיבורות, וכך הקורא/ת ה(לא מוכרחים להיות ממש) מתוחכם/ת מבין/ה כבר על הדרך מיהו הרוצח, אם כי הדרך לתפיסתו מרתקת לא פחות.

 בעניין האמינות, כפי שכבר ציינתי, ה"רעים" ניחנו כאן ביכולות מגוונות, כמו – לבוא ולצאת, להעלם באחת, לחיות תחת זהות בדויה זו או אחרת, להחזיק במקומות מסתור, להפיק לעצמם תעודות מזוייפות, ועוד ועוד, סוג של סופרמנים. השוטרים, כמובן, עבודתם סיזיפית וגלויה לעין הקורא/ת.

 אבל אל תניחו לפרטים טריוויאליים שכאלה לרפות ידיכם; "מתנת האפלה" הוא ספר מצוין להעברת הזמן, בימים שאין ממש כח או רצון להשקיע בקריאה "רצינית".

 ואמא שלי צודקת – ספר שכזה אין שום צורך להחזיקו בבית, ואפשר להעבירו הלאה מיד עם סיום הקריאה. (מי רוצה?)

מתנת האפֵלה –  ו"מ גַ'מבַּנקו. תרגום (טוב מאד, כולל הארות שוליים): אהרון לפידות. הוצאת כתר. 498 עמודים.

The Gift of Darkness – V.M. Giambanco