"… בגיל עשרים ושלוש הוא היה בשבילנו, הנערים בעל הסמכות המופתי והנערץ ביותר שהכרנו, גבר צעיר בעל אמונות מוצקות, נינוח, לבבי, הגון, נבון, יציב, עדין, נמרץ, שרירי – חבר ומנהיג גם יחד. דמות רבת הוד שאין כדוגמתה באחר הצהריים ההוא, לקראת סוף יוני, לפני שהמגפה של 44' קנתה שביתה של ממש בעיר – מבחינת לא רבים מאיתנו, לפני שגופינו וחיינו השתנו כליל – כשכולנו צעדנו מאחוריו אל מגרש העפר הגדול שמעבר לרחוב, בקצה ירידה קצרה ממגרש המשחקים. …" (עמ' 180)

 קיץ 1944. מלחמת העולם השניה. בחורים צעירים מארצות הברית (ושאר העולם) נשלחו להלחם על אדמת אירופה, ובמזרח הרחוק, כנגד כוחות הציר.

אלה שנשארו מאחור מצאו עצמם במלחמה אחרת לגמרי – המלחמה כנגד נגיף הפוליו. מלחמה שבה אין רואים את האויב, אין יודעים מהיכן הוא מגיח, אין יודעים איך להילחם בו. רק הסירנות של האמבולנסים ברחבי העיר מבשרות על עוד חולה המובהל לבית החולים.

באקי קנטור, מורה לחינוך גופני, נערץ על ידי תלמידיו וסביבתו בכלל, לא נשלח למלחמה. באקי קנטור סבל מקוצר ראייה חמור ועל-כן לא נמצא ראוי לצאת לשדה הקרב.

במקום זאת מונה, בחופשת הקיץ כאשר בתי הספר סגורים, לאחראי לאחד ממגרשי המשחקים, בהם מתכנסים הנערים וגם כמה נערות כדי להוציא את המרץ הרב שנצבר בהם במשך כל שנת הלימודים, וכדי שלא יישארו חסרי מעש. (מסתבר שפעם היו העיריות, או מחלקות החינוך אחראיות לנערים ולנערות גם בתקופת החופש הגדול. אפילו בנוּארק!)

מסביב משתולל הנגיף הזה, הפוליו, שאין לו דמות, והוא מתגנב ומפיל חללים, נושא נערים לבתי החולים לריאות הברזל, פוגע ברגליהם, בידיהם, בראותיהם, לעתים נוטל את חייהם. מעורר חרדה ופחד.

 ".. במגרש המשחקים אתה עוזר לבלום את הפאניקה כאשר אתה משגיח על הילדים האלה בזמן שהם משחקים את המשחקים שהם אוהבים. אחרת לא תהיה ברֵרה אלא לשלוח אותם למקום אחר, ושם לא תהיה להם ההשגחה שלך. אחרת לא תהיה בררה אלא לנעול אותם בבתים ולמלא אותם חרדה. אני נגד הפחדה של ילדים יהודים. אני נגד הפחדה של יהודים, נקודה. זאת היתה אירופה, מזה יהודים ברחו. פה זה אמריקה. מה שפחות פחדים, יותר טוב. הפחד מסרס אותנו. הפחד מבזה אותנו. לטפח פחות פחד – זאת העבודה שלך ושלי.'" (עמ' 72)

בארי קנטור, שאמו מתה בלידתה אותו, אביו נעלם, פחות או יותר, והוא גודל על ידי סבו וסבתו, הורי אמו. בארי קנטור כולו רוח טובה ואהבת אדם בכלל ונוער בפרט. בארי קנטור מנהל מגרש המשחקים שחלק מן הנערים בו חלו בפוליו. ויש בו הרהורי כפירה, באלוהים הזה שמרשה כך שנערים יחלו, יתעוותו, חלקם אף ימותו.

 "אתה עושה רק מה שנכון, מה שנכון ומה שנכון ומה שנכון, כל הזמן, לאורך כל הדרך. אתה מנסה להיות בן אדם זהיר, בן אדם הגיוני, בן אדם נוח, ואז זה קורה. איפה ההיגיון בחיים?"

'לא נראה שבכלל יש,' ענה מר קנטור.

'איפה מאזני הצדק?' שאל האשי המסכן.

'אני לא יודע, מר מייקלז.'" (עמ' 35)

 "כולם הצטרפו לרבי בתפילת האשכבה, מהללים את אלוהים הכול-יכול, מהללים למכביר, ללא גבול, אותו אלוהים עצמו שמרשה שהכול, כולל ילדים, יינגף בפני המוות." (עמ' 52)

 נוארק של קיץ 1944 היתה מקום חם, שדה קרב במגיפה שאיש אינו יודע מדוע הגיעה ואיך ומתי תיפסק.

ביד אמן משרטט פיליפ רות' תמונה כה מוחשית, עד כי ניתן לחוש את החום העולה מן המדרכות,  להריח את צחנת השכונה הקרובה, לשמוע ולהאחז חרדה מקולות הסירנות של האמבולנסים.

ספר קטן (גם בהיקפו) מינורי, ודאי מול המלחמה הגדולה המתרחשת מעבר לים, עם החדשות המגיעות חדשות לבקרים משם. ועל אף מינוריותו – רב עוצמה.

 אין בספר הזה תיאורים בומבסטיים של מאורעות גדולים מהחיים, רק חיי היומיום של שכונה אחת, בנוארק, בקיץ 1944. קיץ ששינה לעד את חייהם של כמה נערים וכמה אנשים ונשים, ובשבילם חיי היומיום נמלאו מאורעות גדולים; גדולים עד מאד.

מומלץ בהחלט.

נמסיס – פיליפ רות. תרגום: אמיר צוקרמן. הוצאת זמורה ביתן. 184 עמודים.

Nemesis – Philip Roth