בית השמחה – אדית וורטון

בית-השמחה"אף חרק אינו תולה את קנו על קורים רופפים כמו אלה שנושאים את כובד משקלה של הגאווה האנושית, ותחושת הערך העצמי גם אם בקרב חסרי הערך,… " (עמ' 135)

ולחשוב שכמעט כמעט וויתרתי על הספר הנפלא הזה; לדמיין שהייתי מדלגת עליו, כי כבר קראתי את "עידן התמימות" (ואף ראיתי את הסרט) משל אותה סופרת, וזהו ספר מוקדם יותר (אלא שיצא לאור כאן בארץ רק לאחר "עידן התמימות" ואולי הוא בוסרי משהו? אולי הוא לא כל כך טוב כמו "עידן התמימות"?).

מזל שבתי שקראה אותו לפני אמרה לי שאני מוכרחה; כשהיא אומרת היא בדרך כלל יודעת על מה היא מדברת (בכל זאת, כמעט תואר שני בספרות, וטעם משובח, שהרי אני הייתי בין מנחילות הטעם הזה).. אמרה ולקחתי.

קודם כל, במקביל לקריאת הספר הזה קראתי גם את "מדוע האהבה כואבת?" של אווה אילוז, המתכתב לא מעט עם "עידן התמימות", ושניהם – "עידן התמימות" ו"בית השמחה" מתארים, מנקודות מבט שונות אותה תקופה, אותה חברה, ומכילים לא מעט ביקורת על החברה הזו.

לילי בארט, גיבורת הספר, אשה יפה בת 29, רווקה (גיל מסוכן לרווקה בניו יורק של תחילת המאה ה- 20), מנסה לפלס דרכה בחברה הגבוהה של ניו יורק, חברה הסגורה שמרנית להחריד, בעלת קודים ברורים להתנהגות, ל"עשה ואל תעשה". חברה בה אשה, רווקה, בת 29, שאין לה הון רב לשמה, שכן הוריה איבדו את כל רכושם (וככאלה הריהם מנודים מן החברה הגבוהה הסגורה), יש לה מקום מאד מסויים וייעוד מאד מסוים – להתחתן, ולהתחתן טוב.

"'לא התכוונתי לשאול שאלה לא נעימה,.. אבל הנישואים הם לא הייעוד שלך? לא לזה חינכו את כולכן?'" (עמ' 18)

"'… לבחורה אין ברירה, גבר יכול, זה נתון לבחירתו. … אילו הייתי מרופטת אף אחד לא היה מזמין אותי: אישה מוזמנת לבלות בזכות בגדיה לא פחות מאשר בזכות עצמה. בגדים הם הרקע… הם לא מבטיחים הצלחה, אבל הם חלק ממנה. … מצפים מאיתנו להיות יפות ולבושות היטב עד נשימתנו האחרונה – ואם אנחנו לא מסוגלות לעמוד במשימה בכוחות עצמנו, אנחנו צריכות להיכנס לשותפות.'" (עמ' 21)

היא צריכה להיות יפה, ומאירת פנים, בעלת גינונים מסויימים ויכולות מסויימות. להיות מסוגלת להאזין לגבר המשמים ביותר, בספרו על תלאותיו, לחייך תמיד ולהיות קשובה. לדעת לדחות מחזרים לא מתאימים, להיות מנומסת לבעליהן של נשים אחרות בחברה הגבוהה, נשים שמשום שכבר נישאו, ואינן צריכות לדאוג יותר להיבט הזה של חייהן, יכולות לחדול משיחות עם בעליהן, ולהפקיד / להפקיר אותם בידי החברה הטובה, הנזקקת, המסכנה, הנתמכת.. ואם תהיה שערוריה נילוות מתישהו, תמיד ניתן יהיה לזרוק רפש מסוים על הרווקה, היפה.

".. לילי הבינה שהיופי הוא רק חומר הגלם של הכיבוש, ושכדי להפוך אותו להצלחה נדרשים אמצעים נוספים. היא ידעה שהפגנה של רגש עליונות היא צורה סמויה יותר של האווילות שאמה גינתה ומהר מאוד למדה שהיפהפייה זקוקה למידה רבה יותר של טקט מבעלת המראה הממוצע." (עמ' 46)

לילי בארט, כדי לקיים את כל מה שנדמה לה שהיא צריכה, נזקקת לכסף, הרבה יותר משיש בידה, והיא מקווה לפתור את העניין הזה, המחסור, על ידי נישואין. בינתיים עליה להסתובב בסביבה הנכונה, להתלוות לאנשים הנכונים ולנשים הנכונות, להיות מנומסת ובעלת גינונים נכונים כאשר בעל זה או אחר מבלה בחברתה זמן יותר מן הנכון והראוי.

הנישואין, בחברה הגבוהה, אינם אלא הסדרי ממון טובים יותר או פחות, ולעתים, מוצאים עצמם בני הזוג מתרחקים איש מרעותו, ולעתים אף אינם מצליחים לשמור על מראית עין של חיים יחד. לעתים יכולה להיות מעורבת בכך שערוריה, המערבת צדדים שלישיים, לעתים תיחשד הרווקה המקורבת כגורם אפשרי לשערוריה, לעתים תהיה הרווקה השעיר לעזאזל באותה שערוריה שכמעט קרתה.

"…מטעמי מסירות מקצועית צרופה יותר מאשר בגלל תחושת קשר מיוחד לפרשה, גמלה בלבו של סֶלדֶן ההחלטה להנחות את בני הזוג אל חוף מבטחים. השאלה אם במקרה הזה חוף מבטחים לכל אחד מבני הזוג מצוי בתיקונו של קשר פגום כל כך לא הייתה מעניינו ולא עליו ניטל לשקול אותה. בעיקרון, עליו לחשוב רק על מניעת שערורייה…" (עמ' 245)

יש לה, ללילי בארט, חברה אחת, רווקה אף היא, שלא ניחנה באותן מידות טרומיות שלילי ניחנה בהן, כמו יופי, גיזרה, שאיפות גדולות לבגדים ומקום בחברה, ויציאה לאירופה לכמה חודשים, או נסיעה מחוץ לעיר בעונת הקיץ. והחברה הזו, תישאר לצידה תמיד, ותהא לה משענת ונפש טובה ואוהבת, בלי שיפוט, כמעט, רק עם לב רחב ודירה צנועה. אלא שלילי – אין זה מספיק לה.

לא מספיק לה גם חברה הטוב, סֶלדֶן, המציב פעם אחר פעם מראה מולה ואומר לה אמיתות שרק לו מותר לומר לה. אלא שגם ביניהם יישמרו תמיד הנימוסים והגינונים הנכונים.

".. המצב ששרר ביניהם היה מאלה שיכולים להתבהר רק בהתפוצצות רגשות פתאומית, אבל כל חינוכם וההרגלים הנפשיים שלהם חברו נגד התרחשותה של התפוצצות כזאת." (עמ' 324)

החברה הגבוהה, השמרנית, הסגורה, אינה יכולה להרשות לעצמה ליליות כאלה לאורך זמן; היא יפה מדי, היא רווקה מדי, היא נחמדה מדי, והגברים נכרכים אחריה בקלות רבה מדי. יש לחשושים ושערוריות הממתינות להתפוצץ, יש מחזרים רווקים שמרנים שייבהלו מצל צלה של שמועה, או התנהגות שנראית על פניה בלתי ראויה.

אט אט מוצאת עצמה לילי מוקאת מן החברה הגבוהה, ואחר כך מן החברה הפחות גבוהה אך המתיימרת להגיע לשם, בעזרת כסף חדש וגינונים שיירכשו מנשים כמו לילי בארט. אחר כך מוצאת עצמה לילי בחברה פחות גבוהה, שאף אינה מתיימרת להיות אי-פעם גבוהה, אלא רק מתחככת בה מדי פעם.

ואחר כך – מה נותר?

 

בלשון שאינה מתלהמת, מצליחה וורטון להעביר ביקורת חדה ושנונה על החברה הגבוהה, השמרנית, בעלת החוקים והכללים "הנכונים", אלה שמי שאינו נוהג על פיהם (או שאין לו מספיק כסף) נדחק ממנה, לזמן מה או לתמיד. ועל הריקנות שבחברה הזו, האנשים המחפשים עיסוק כל הזמן, כדי שלא יוותרו ללא עיסוק כלשהו, ויאלצו, ולו רק לרגע, להתבונן בעצמם, ובעצם חייהם מלאים בריקנות תהומית.

מומלץ מאד.

 

בית השמחה – אדית וורטון. תרגום (מצוין): עידית שורר. הוצאת "כתר".382 עמודים

The House of Mirth – Edith Wharton

 

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *