"… הרי המשפחה שלי יכולה להעסיק בשקט את כל אגף הרווחה, שנים שאני מצניעה
בשקט את הבעיות שיש לכולם שם, את הרמזים לאלימות, את צווי ההרחקה, בעיות של אנשים נבערים, של פסולת אנושית, חווי עמיזדה
בעלת תואר שני בקרימינולוגיה, מנחת קבוצות ומטפלת במכורים שמסתירה משפחה מבעבעת בבעיות סוציאליות, מסתירה וסוחבת בשקט,
ולמה להכחיש, בחוסר אחריות משוועת מגורמי הרווחה כדי של ילחששו, כדי שלא אהיה דחויה יותר, מוזרה יותר, כמה פעמים רחלי
התייעצה איתי למי לפנות, וגם לורן התייעצה, וגם סאני שדאג לאבא שלי, ואת כולם פטרתי באופן חד-משמעי – תשאירו את זה לי,
והם השאירו, והכול התפורר." (עמ' 196)

מיכה עמיזדה התאבד ביריית אקדח במטבח הדירה שלו; שלושת ילדיו היו עדים להתאבדות. שלושתם נקראו בבהילות על ידי השכנה – לואיז,
שהיתה חברתה הטובה של אשתו המנוחה, לבנה, שמתה יום אחד ברחוב, לואיז, אמו של בעלה של אחת מבנותיו של מיכה, לואיז שדאגתה גברה
לנוכח הדלת הסגורה כבר כמה ימים.

מיכה עמיזדה, שפעם היה נגר מחונן, אלמן, התאבד אל מול עיניהם של שלושת ילדיו במטבח ביתו, מטבח שמעולם לא היו בו מאכלים
טעימים, שמעולם לא היה נקי באמת.

מיכה עמיזדה התאבד לעיני ילדיו, ודבריו האחרונים, המרושעים כוונו אל בתו הבכורה, חווי, שפעם היתה איב, עד ששינתה את שמה
לחווי; מבטו האחרון הופנה אל בתו השניה – לורן, לורנה היפה.

 שלושה ילדים היו למיכה ולבנה עמיזדה – איב הבכורה, לורן השניה וסאן, הצעיר : "איב סאן ולורן עמיזדה –
מופת של פרובנציאליות וחוסר מודעות, החלומות באוויר והראש באדמה, בעיקר מהבושה, אגב." (עמ' 14)

"העניין הוא שאם קוראים לך איב אז מוטב מאוד ששם המשפחה שלך לא יהיה עמיזדה.

…

בארץ את יכולה להיות איב רק אם את מנגנת בס באיזה הרכב ג'ז שמופיע בקריות ומחבבת קומיקס ולובשת חצאיות משובצות ונעלי
פלדיום. רק אז את יכולה להיות איב, אמנם בלתי נסבלת, אבל בכל זאת איב.

מה שאת לא יכולה, זה להיות ילדה שקוראים לה איב בדירת שני חדרים וחצי ברמת גן מעל פיצוחי שאול כשלהורים שלך קוראים
לבנה ומיכאל עמיזדה." (עמ' 31)

חווי, שהיתה פעם איב, בחרה לשנות את שמה בגיל 18, מיד לכשיכולה היתה לעשות זאת.

"… יש ארבעה סוגים של אנשים שאסור לסמוך עליהם בשום נסיבות: אנשים שיש להם זקן בלי שפם, אנשים שיש להם שפם בלי
זקן, אנשים שפעם גרו בפתח תקווה והיום חיים באשרם בהודו ואנשים שמשנים את השם שלהם כך סתם באמצע החיים ללא שום סיבה
מוצדקת. אנשים שחושבים שהשם שלהם הוא קנבס של ביטוי עצמי על דרך חירות אמנותית הם אנשים בזויים ושקרנים וחשוב לשמור מהם
מרחק. התת-קטגוריה היחידה שמקבלת מחילה אפריורית בתוך הקבוצה הזאת היא קטגוריית הרווקות שהלכו למכשפה שאמרה להן ששינוי
השם יפתח להן את אמזל ויביא להן בעל. במלחמה מול בדידות אין שבויים, וכל הכללים מופרים." (עמ' 32)

"… אני חושבת על הדברים האמיתיים שמהם עשויה הבדידות, והיא לא עשויה מלילות ריקים והיא לא עשויה מהיעדר מחוות
רומנטיות מובהקות של סרטים, היא עשויה מעמידה לבד בתחנת האוטובוס באיזה ערב חורפי תוך בהייה באישה אקראית צועד לצד הגבר
שלה אל האוטו המשותף שלהם שחונה ממול, מזה עשויה הבדידות האמיתית ואלה הם בדיוק החומרים הנוראיים שלה." (עמ'
474)

וזהו סיפורם של שלושת הילדים לבית משפחת עמיזדה – חווי, איב, רווקה בת ארבעים וקצת, בעלת תואר שני בקרימינולוגיה, מנחת
קבוצות ומכורים, שלעולם לא ידעה אהבה, אולי ברחה ממנה..

חווי שהיא רווקה, ומדי פעם יוצאת לדייטים, אפילו עם מי שבשום אופן לא יכול להתאים:

"הוא רווק, לפני עשר שנים זה היה יתרון ברור, לא הסכמתי לשמוע על גרושים, בטח לא על כאלה עם ילדים, אבל עכשיו זה
חיסרון, בגילאים האלה זה כבר חיסרון, בגילאים האלה יש לפגוש אנשים שיש להם ילדים ומזונות ואישה שלמדה לשנוא אותם או
למאוס בהם אחרי שאהבה אותם מאוד מתחת לחופה כשהאצבע הושטה קדימה, בגילאים האלה יש לפגוש באנשים שהחיים השתמשו בהם,
באנשים משומשים, כי גם אם הבם בלויים מרוב שימוש, הם עדיין עדיפים על רווקי הניילון בני החמישים שגרים אצל ההורים
שלהם.., (עמ' 436 – 437)

לורן, הבת השניה, היפה, ה"סתומה" כך חשבו כולם, ואולי זה נוח להיות סתומה, להתנתק מהעולם, כשאבא שלך מזיין אותך מאז שאת בת
שש, ואמא שלך שאוהבת אותו כל כך, את אבא שלך, גם שנים רבות לאחר שנישאה לו, בזמן שנשים אחרות כבר מזמן מתייחסות לגברים הללו
החולקים איתם בית וחיים וחשבון בנק וילדים כאל עוד חלק מן התפאורה והריהוט, לבנה עמיזדה חשקה בבעלה ואהבה אותו מאד. כל כך
אהבה שבכל ערב נטלה את ידה של בתה הצעירה, היפה, מאז היתה בת שש, והובילה אותה אל החדר השלישי, שם חיכה לה האב. לורן, היפה,
נשואה לאיציק, הבן של לואיז השכנה, שאהב אותה מאז היתה ילדה צעירה, שכולם ידעו שמשהו נורא קורה לה מאחורי הדלתות, ואף אחד לא
עשה דבר, ואף אחד לא דיווח.. לורן הוציאה צו הרחקה נגד איציק, לא ברור למה, ממנה ומבתם המשותפת – קשרל , שפעם נקראה טובה, על
שם סבתו של איציק, ועכשיו, יחד עם צו ההרחקה, שונה שמה לקשרל.

והשלישי, הצעיר – סאן, סאני, שנשוי לרחלי. סאני שפעם היה הבטחה גדולה – ילד מחונן שגמר תואר ראשון יחד עם התיכון, ועכשיו לא
עובד, ולא מוצא את עצמו. רחלי אשה מוכה, ששורפת בכל יום עוד תמונה של סאני, שהיא מוציאה מאלבומיו. ויש להם ילדה – אושר,
צעירה כדי להבין את המתחים השוררים בין הוריה, את הסף הצר שבין היחד לבין הפיצוץ הצפוי כל רגע.

מיכה עמיזדה התאבד לעיניהם של שלושת ילדיו, ילדיו שבכל אחד מהם התעלל בצורה אחרת, אכזרית ומדויקת. מיכה עמיזדה שאשתו – לבנה
– כשכבר היתה מבולבלת מעט קמה יום אחד, יצאה לרחוב ומתה:

".. אישה זקנה קמה בבוקר, מוציאה בצל מהשקית, קוצצת אותו, עוזבת הכול, לוקחת את התיק ורצה לסופר, היא ממהרת כי יש לה
עניינים לסיים, היא לא יודעת שבעוד דקות ספורות היא תחדל להתקיים." (עמ' 115)

שלושת הילדים יושבים שבעה בבית המשפחה, על האב שהתאבד, ובתוך הדינמיקה השקטה, הכעסים הכבושים, עולות ומבעבעות כל השתיקות של
כל השנים, שתיקות שהיו צריכות להיות מופרות, כל הפחדים, כל ההגנות שנפרצו ואלה שלא, כל הטינות הכבושות, האהבות, השנאות.

"… לורן סוקרת אותם עכשיו, את כולם, את כל מי שהיו, כמו מצלמה שסובבת את שולחן הקידוש בשלוש מאות שישים מעלות.. כי
הנה הם משפחה אחת, חמש נשמות שכונסו לחדר אחד שהוא מטבח,… ויש גם אפשרויות נוספות, אולי למשל הם כולם כונסו לתוך הבית
הזה בהחלטה שנקבעה מראש, אולי לפני שירדו לעולם הזה הם התקבצו במקום אחר שנמצא בעולם אחר וחילקו תפקידים ביניהם, אתה
תהיה האבא, את האמא, את הבכורה, אני האחות הקטנה, אתה האח, ואנחנו נעשה אחד לשני כל מיני דברים, כל מיני דברים רעים נעשה
אחד לשני, ונראה איך נשרוד את זה, … כל אחד והתפקיד שיועד לו, כל אחד ממלא בדבקות את מה שלשמו הגיע לעולם, ואולי יבוא
יום והם יתאחדו כולם במקום האחר בעולם האחר, אולי מיכה ולבנה כבר התאחדו, והם מביטים עכשיו בשלושה שעוד נותרו למטה, שעוד
ממלאים את תפקידיהם,… משגיחים באהבה, באהבה שלא היתה בלבם כשהיו בעולם הזה, ומאחלים להם כל טוב, או לפחות מאחלים להם
שכל אחד מהם ימשיך בתפקיד שלו כפי שהוא נקבע מראש,.. "( עמ' 279)

אט אט נפרמים התפרים מן הכיסויים שהסתירו את שאסור להגיד ואסור לספר, את המניעים, את הרגשות שמאחורי. השהות הזו יחד, בדירה
שהיתה עבורם בית ובית אסורים, מקום של אחדות בלתי מתפשרת וטינות מוסתרות, שיפוטיות בין אחים והגנה מפני הדמון שהוא האב והאם,
השהות הזו שיש בה פוטנציאל לרפא או להמית, הדינמיקה שבין האחים ובין האחרים סביבם.

כל אלה כתובים ביד אמן, בסיפור קולח.

ספר קשה (בתכניו) ומצוין בכתיבתו.

מומלץ.

טווס בחדר מדרגות – גלית דיסטל אטבריאן. הוצאת: זמורה ביתן. 479 עמודים

ועוד משפט אחד, שאהבתי מאד:

".. יום שני היום, אני אוהבת את ימי שני, גם את ימי רביעי אני אוהבת, ימים זוגיים שכוונתם טובה, טובה
ומסודרת." (עמ' 291)

לרכישה