"… אני הולכת לספר את הסיפור הזה. פגומה, חלקית, ללא כל ודאות אשר לטוהר המניע. קול של תחתיות מדבר ומדבר תמיד, אז מה… אני מספרת את הסיפור הזה כי הוא חייב להיות מסופר. מספיק ודי." (עמ' 72)

אשה נאנסת בארץ זרה על ידי גבר כמעט זר, שמהל איזה סם במשקה ששתתה, מספיק כדי לשלול ממנה כל רצון שהוא, להתנגד או להסכים, לא מספיק כדי לשלול ממנה מודעוּת לאשר נעשה בה, לחילול הזה של גופה, לרצון להשפיל, לתקיפה.

אשה נאנסת בארץ זרה, ואחר כך מאבדת חלק משפיות דעתה במידה מסויימת, ואחר כך חוזרת לארצה, ומוצאת אהבה, ויולדת ילד, נוכחת כי הצל המלווה אותה מאז אותו מעשה שנעשה בה, בגופה, אינו מאפשר לה להיות אם, כפי שצריך להיות, כפי שגודלנו וחונכנו להאמין.

כי זה מהלך החיים – לידה וגן ובית ספר, יסודי ותיכון, צבא, לימודים, חתונה, ילדים ומשכנתא (בסדר הזה או בסדר הפוך), עבודה, פנסיה, נכדים, פה ושם טיול לחו"ל, מוות.

אבל יש מי שחיים קצת אחרת, ומהלך החיים שלהם קצת אחר – יוצאים לארצות אחרות ומנסים חיים אחרים, במקומות אחרים, פוגשים אנשים שונים, זרים, עם חינוך אחר ומהלך חיים אחר, חיים איתם קצת וממשיכים הלאה.

ח' בת שבע (זה השם שבחרה לעצמה; בשמה האמיתי אינה מופיעה) יצאה מתישהו, בשנות התשעים לתור את אירופה. בשהותה באמסטרדם גרה בסקווט ובזמן הזה נאנסה על ידי גרמני, מכר מזדמן.

"איפשהו איזה נאו-נאצי מטפטף כמה טיפות אל תוך כוס תה. במקום אחר פרפר מנפנף בכנפיו, אין לדעת." (עמ' 94)

לאחר מכן, בין בהשפעת הסם, בין משום האונס, לקתה בנפשה למשך תקופה.

אחר כך חזרה לארץ, למדה באוניברסיטה לימודי מגדר, עסקה ועוסקת בלימודי קול, מצאה לה איש ואהבה, ילדה ילד. לכאורה "השתקמה". רק לכאורה

ובכלל – איך אפשר "להשתקם"?

ח' בת שבע בחרה לכתוב את סיפורה, כחלק מן המאבק ב"צל" המלווה אותה, ההופך לפעמים את חייה ומאיים על שפיותה, ומשום שהיתה מוכרחה לכתוב.

ובכתיבתה, בסיפור המעשה, הנע בין אז לעכשיו, בין המעשה שנעשה בה, בגופה, אז בשנות התשעים של המאה הקודמת, לבין העכשיו, סוף העשור הראשון של המאה הזו, הנסיון לקיים משפחה, נסיון שלא תמיד עולה יפה, מה גם שאין היא מצליחה לפתח אינסטינקטים אמהיים "כפי שצריך"; כתיבתה זו לעתים מדוייקת, לעתים מפליגה לדימויים ודימויי דימויים, ומצליחה לתאר, בדיוק רב, את העובר עליה עתה ואת שעבר עליה אז, ובעיקר את התהליך, התהליך המאפשר התרחקות מן "הצל" המאיים על הכל, התהליך המאפשר התקרבות איטית והדרגתית אל בנה, היכולת להסיר הגנות.

וכחלק מן התהליך, בתוך הכתיבה, הכרות עם מחקרים ומסקנות מתוך לימודי המגדר שלמדה, והיכולת לקשר בין החומר האקדמי לחיים עצמם, שלה, שלנו, הקוראות (והקוראים).

"הסטטיסטיקות אינן מותירות ספק בנוגע לסכנת הפגיעה המינית החוזרת. מי שתוכנתה בילדותה להיחשב אובייקט, נוטה לשוב ולהסתכן. זו עובדה מעליבה אך מוכחת. ..

תפיסת המיניות הנשית כערוץ מרכזי לתשומת לב, זהות או עוצמה, או כבדיחה נצחית, סותמת לנו את ההכרה, לא נותנת לשום דבר לחדור. כל האימפריה הכלכלית של תעשיות גוף האישה פועלת כך: פלישה לפרטיות, השפלה. אין ברחובות שלנו אישה שלא נאנסת יום-יום על ידי שלטי חוצות משורבבי שפתיים. …

על כל פנים, אותה סכנת פגיעה מינית חוזרת לא נגרמת מעומקו של מחשוף או מאורכה של חצאית. בפועל, אין קשר סטטיסטי מובהק בין לבוש והופעה לבין הסיכוי לתקיפה מינית. כל הנשים נמצאות בסכנת תקיפה, בכל לבוש. הסיכון האמתי הוא הנטייה להימשך אל מצבים ואנשים התופסים אותנו כאובייקט מיני ומאשרים בכך את הידוע והמוכר." (עמ' 115 – 116)

"היום אני מבינה: באמהוּת יש מוטיבים של אונס – השימוש הטוטלי, הבלתי-נמנע, הכרוך בכאב, בגוף האישה. חוסר היכולת של "התוקף" לחוש אמפתיה לאישה או לתפוס אותה כהוויה לעצמה. המאבק שלה להשתחרר, הצעקות. במחקרים שקראתי על אמהות שורדות תקיפה קוראים לזה "ירידה בתפקוד האמהי" ומחלקים את זה לקריטריונים, מבררים באיזה אופן בדיוק היא נעשית אמא רעה, באיזו מידה היא וילדיה נזקקים לשרותי הרווחה." (עמ' 148)

מן הספר הזה, הצנום למדי, הרחבתי את ידיעותי בתחומי המגדר בכלל והפגיעה המינית בפרט, בשולי השוליים כמובן, כי אין הוא תחליף לקריאה נוספת ונרחבת.

".. שיתביישו. הן בוחרות חצאית כזאת שגברים עיצבו בשבילן, בלי לברר למה, ובו-בזמן עסוקות בניסיון להינצל ממנה. גועל נפש. אבל הילדות האלה, שכפות רגליהן כואבות בתוך נעלי העקב, ואני, היחפה עם השערות ברגליים והחצאיות המתנפנפות, כולנו מסר כפול מהלך: כולנו עדיין מנסות להחליט במה היא כרוכה, הנשיות הזאת, מה המחיר, מהם תנאי התשלום ואיפה פה הקופה." (עמ' 114)

"היום כבר למדתי באוניברסיטה ואני יודעת שבושה היא סטנדרט של נאנסות. עם או בלי שיגעון, עם או בלי ניסיון מיני זה או אחר, לבוש זה או אחר, בלי יכולת לברר מדוע או לפקפק בה. מתוכנתות." (עמ' 171)

ועוד למדתי מן הספר הזה על יכולתה המופלאה של הנפש לשרוד, לתקן, ולו רק באופן חלקי את שקרס ונדמה שלא ישוב עוד כלל.

"עדיין מתברר לי, יום-יום, שהאהבה גם היא לפעמים יכולת נלמדת. מי שנחושה דיה ללמוד, בדרך כלל תצליח בסוף. האהבה דומה יותר משחשבתי ליוזמנה ומנהיגות או להשפעה במרחב הציבורי. כולן מפרכות וכולן באותה מידה יכולות להיות שלי." (עמ' 152)

ועוד דבר ש"הרווחתי" מן הספר הזה- הגאווה בפולניותי; כן, גם זה נוסף על הדברים שלמדתי ממנו, הסיבות להתנהגות ה"פולנית":

"אבל דימוי הפולנייה לא נולד רק מתוך חוסר אונים אישי או לאומי המנסה להתהפך, כמו שנהוג לחשוב. דימוי הפולנייה עוצב במידה רבה על ידי העובדה שגברים יהודים פולנים רבים לא עבדו אלא למדו תורה. לפיכך קיבלו על עצמן נשותיהן את עול הפרנסה, ניהול הבית והעסקים, הילדים, הכול. הן היו חריגות בנוף המגדרי של מרכז אירופה בראשית המאה שעברה ונתפסו כתקיפות ומעשיות מדי, מעוותות, נשים המנסות לנהוג כגברים והופכות, מן הסתם, למפלצות. הן לא ניסו להתחזות לבוס או להשתלט על הבוס, הן היו הבוס. …

.. אני צאצאיתן של נשים נועזות ורבות-תושייה, שספגו גם אנטישמיות וגם שוביניזם, שיצאו לבדן למרחב הציבורי, אסרטיביות, ממולחות, הרות ויולדות בלי הרף ובלי שליטה, שורדות. הן לא יכלו להרשות לעצמן לשבת לבד בחושך כמו בבדיחה, היתה להן אומה לקיים. .. "(עמ' 156 – 157)

אין בספר הזה תאורים פלסטיים מובהקים של אלימות, ואין בהם צורך. יש בספר הזה סיפור שראוי וצריך שיסופר, והוא אכן מסופר בדרך מדוייקת ובשפה עשירה. וצריך שנשים תקראנה אותו, כדי לדעת שאנחנו לא לבד, וצריך שגברים יקראו אותו כדי לנסות אולי להבין משהו מעולמן של נשים.

מומלץ (גם אם לא קל).

פרוטוקול אמסטרדם – ח' בת שבע. הוצאת עם עובד. 211 עמודים

תודה לאמיר גוטפרוינד שהמליץ על הספר הזה, תודה ל"עם עובד" שהעזו והוציאו לאור את הספר הזה, ואין זה עניין טריוויאלי כלל.

ותודה לח' בת שבע, שאיני יודעת מיהי, שהעלתה, בקול בהיר וצלול, את קולן המושתק בדרך כלל, של נפגעות התקיפה המינית.

לקניה