הרבה עצב ובדידות יש בספר הזה, הכה מינימליסטי, כה מהודק, כה מדויק.

מושבה על הגבול של לפני המלחמה ב- 1967, קהילה שכולם בה מכירים את כולם, וכולם יודעים על כולם הכל, או כמעט הכל. או כך נדמה לפחות.קהילה שכזו שכולם מכירים בה את כולם, ולכולם יש מה להגיד על כולם, וכולם אמורים, לפחות לכאורה, להיות, בדרך זו או אחרת ערבים זה לזה, ומאוחדים ומאוגדים. לפחות לכאורה.

רק לכאורה.

הגר נשואה לטוביה. אין להם ילדים. טוביה עובד במוסך. היא לא עובדת. נמצאת כל היום בבית, משגיחה לעתים על בנם הבכור של השכנים, שרה ושימחה, על יפתח, בעיקר כששרה נאלצת לנסוע שוב ושוב לרופאים עם בנה הצעיר, הפגוע.

הגר יוצאת לעתים מזומנות לטייל בכפר הערבי הנטוש הסמוך, המשמש לעתים כמגרש אימונים לקבוצות חיילים.

לעיתים היא לוקחת איתה את יפתח.

פעם הם פוגשים חייל, שאיבד או לא איבד מימיה שנמצאה, ויש מסרים סמויים העוברים בינו לבין הגר.

הרבה שתיקות יש בספר הזה, ובין השתיקות עוברות מלים שלא נאמרו, ומי שמקשיב למלים הללו, שלא נאמרות, שומע בדידות, ועצב.

רב הנסתר בספר הזה, ורשאי/ת הקורא/ת להרהר מה עלה בגורלם, או משום מה כך אירע להם, לגיבורי וגיבורות הספר, הראשיים והמשניים.

ועל הכל – האבק, והחול, והנידחות כמעט, והשקט, והעצב.

מומלץ

לוויה בצהריים – ישעיהו קורן. הוצאת הספריה החדשה.  176 עמודים

לרכישה