לפני מספר שנים, בתקופה בה ניהלתי את פורום הספרים ב- YNET, סיפר לי מישהו על איזה ספר שהוא קורא ו"לא נעים לו" להפסיק באמצע, כי לא מפסיקים ספר באמצע הקריאה. קביעה שהיתה נכונה פעם, כשמספר הספרים שיצאו לאור בשנה היה מצומצם, וכל ספר היה יקר לקנייה, ואם כבר קנינו או קיבלנו במתנה, היתה זו החלטה מאד לא כלכלית להפסיק ספר באמצע.

האמת ניתנת להאמר, שגם אני לא נוטה להפסיק ספרים באמצע, כי "לא נעים", כי כבר התחלתי, כי כבר קראתי כך וכך עמודים, ובאמת, מה כבר יקרה אם אסיים.

בשנת 2008 זכיתי להימנות על "הקוראים המשפיעים" של הוצאת ידיעות ספרים, שנה לא מוצלחת למיזם הזה, שבו מרבית הספרים היו מאד לא מוצלחים. אחד הספרים הראשונים בסדרה היה "יחידה נפרדת" של שולמית ואיתמר גלבוע, שקראתי מהחל עד כלה, רק כדי להבטיח לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני קוראת ספר עד סופו, גם אם כל חושי זועקים להפסיק. מובן שלא תמיד עמדתי בהחלטתי זו, אבל זה כבר יותר קל להפסיק, גם אם הגעתי למחצית הספר, גם אם הגעתי כמעט עד סופו. מותר להפסיק!

לטובת של הקוראים המתלבטים, השואלים בעצתי, הפקתי אישור, שכיום כבר אין לו ערך, משום איני מנהלת הפורום הנ"ל יותר, משום שנסגר – ובכל זאת, כל הרוצה בכך, מוזמנת להדפיס לעצמה את האישור הזה, ולהשתמש בו בעת הצורך:

וכל ההקדמה הזו באה לבשר כי, שוב, החלטתי לנטוש ספר לפני סיומו. הפעם הגעתי לעמוד 268 (מתוך 535), החלטתי שאין עוד טעם. הכתיבה אכן נפלאה ביותר, השימוש בשפה ובגווני גווניה מרנין את העין והאוזן, אבל סיפור? ובכן סיפור אין.

פרופ' אנדרו כהן, שנפרד זה מכבר מאשתו, לינדה, מומחה לספרות השוואתית, חי בדירה נפלאה ומעוררת קנאה בניו-יורק, מנהל רומן עם סטודנטית שלו לשעבר, צעירה ממנו בשנים רבות, מוזמן לכל הפתיחות החשובות של תערוכות במוזיאונים הנחשבים, מלהטט בפני הסטודנטים שלו בהרצאות, שותה יין משובח, מבשל נפלא, יחסיו עם בנותיו מסובכים, כיאה לאב שיום אחד עזב את הבית. חייו מתחילים להתערער מעט כשהוא מתחיל לחלום חלומות מטרידים, ואף חלומות בהקיץ. אבל סיפור, ממש סיפור, אין.

הספר מחולק לשבעה חלקים, כאשר בין חלק לחלק חוצץ פרק מתוך המשנה, העוסק בדיני הקרבת הקורבנות ביום הכיפורים, ובתוספת סיפור, כמו חז"לי על כהן משני ותפקידיו בעת הקרבת הקרבנות ביום הכיפורים.

תיאורים נפלאים של הקרבת הקורבנות בבית המקדש, על כל הדינים הנילווים להם, ובעיקר ביום הכיפורים נתקלתי אך לא מזמן בספרו המצוין ביותר של ישי שריד "השלישי", ואיכשהו הטקסטים המשניים בתוך "הבית אשר נחרב" התכתבו לי עם ספרו של שריד.

לפני מספר שנים זכה בפרס ספיר הספר "תש"ח" של יורם קניוק. מולו היה מועמד ספרה הנפלא ויוצא הדופן של לאה איני – "ורד הלבנון" שלא זכה, אם כי בעיני בהחלט הגיע לו לגמרי. בכלל בשנים האחרונות פרס ספיר מוענק מנימוקים שונים שאינם, לטעמי ספרותיים "פרופר"; נדמה כאילו השופטים מנסים לקלוע לטעמם של חוקרי הספרות (ולא תמיד מצליחים). הספר "הבית אשר נחרב" זכה בפרס ספיר, ובין הספרים האחרים שקראתי, שהיו מועמדים בשנת 2014, קראתי טובים ממנו.

בספר הושקעה עבודה עריכה מצוינת, השימוש בדפי המשניות מרתק ומעניין, השפה, כאמור, מרהיבה. אבל סיפור אין כאן, כפי שכתב רון ונטורה בסקירתו המבריקה אך לא מזמן, ועל כך אני מודה לו.

הבית אשר נחרב – ראובן נמדר. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 535 עמודים.

לרכישה

לרכישה דיגיטלית