הכל התחיל מהפוסט הזה של רשף לוי בפייסבוק. את רשף לוי אני מכירה באופן וירטואלי לחלוטין; פעם קראתי ראיון איתו שבו הסביר למה הוא חותם על יצירותיו בשמו ובשם אחיו, רגב לוי, ואז גם הסביר שרגב אמנם מת (אפילו לא זכרתי למה, רק זכרתי שהיה צעיר), אבל הוא מלווה אותו.

אחר כך נהייה פייסבוק, ורשף נהיה חבר שלי בפייסבוק, חבר שאני מאד נהנית לקרוא באופן די קבוע, ואפילו הבטחתי לעצמי (וזה יקרה, זה מוכרח לקרות) ללכת לאחת ההופעות שלו – סטנד-אפ, שמוכרח להיות אינטליגנטי, ממש כמו הפוסטים שלו בפייסבוק. הפוסט הזה שלח אותי מייד לקרוא את הספר שכתב אחיו (אפילו לא ידעתי שהם אחים), ינץ לוי.

את ינץ לוי אני מכירה, היכרות שטחית אמנם, מהחיים עצמם. קודם כל דרך ספרי "דוד אריה" שכתב לילדים, ונכדי נהנו עד מאד כשהקריאו להם, ואחר כך כשקראו בעצמם. במסגרת שיטוטי בירידי הספר בשנים האחרונות פגשתי את ינץ, לחצנו ידיים, הנכדים הצטלמו איתו, קיבלו ספרים חתומים, וכולנו היינו מרוצים עד מאד.

אז, לא ידעתי שהם אחים, ולא ידעתי שהם "סוחבים" סיפור שכזה, עד שבא הספר הזה, והעיר אותי מקלולסיותי, והוסיף דעת, ומכאוב, גילה לי דברים שלא ידעתי על שני האחים האלה, ופתח לי צוהר לאיך נראים החיים בכלל, במשפחה רגילה למדי (באופן יחסי, כי מהי בעצם "משפחה רגילה"?) כשיום אחד נוחתת עליה בשורת איוב – אחד מבניה חולה ועומד למות.

הרבה זמן "עומד למות". החיים של כולם נעצרים בחריקת בלמים, וצריך להתחיל לחשב מרחקים מחדש, ואיך חיים עם הבשורה, ומה מותר ומה אסור.

אבל מהתחלה.

משפחה, שישה ילדים (קצת פחות "רגילה" מכרגיל). האב מבוגר באופן יחסי, והאלצהיימר מכרסם בו לאט לאט. הילדים, כבר לא לגמרי ילדים, בצבא, או לפני או אחרי, או בתיכון, ויום אחד מתברר כי אחד מהם חולה, וזה רק עניין של זמן, נסיגות וחזרות, עד שימות, ובכל הזמן הזה, מצבו הבריאותי יחייב השגחה מסויימת, לעתים יותר ולעתים פחות.

החיים, של כולם, החולה והבריאים, נעצרים בבת אחת. תוכניות נדחות או מתבטלות, גם לא תמיד נעים להמשיך בחיים הרגילים, כי אחד נהיה פתאום זה שהתוכניות שלו לעולם לא תתגשמנה. פתאום האחד (מתוך שישה) הופך למוקד תשומת הלב, וכל השאר נדחקים הצידה, איבות ישנות וריבים נושנים מודחקים ונדחקים, יחסי הכוחות בתוך המשפחה משתנים, לעתים בתוך לילה, לעתים לאורך זמן.

כעסים, של החולה על הבריאים, של הבריאים האחד על השני, ועל החולה, פושטים ולובשים צורה, כעסים על למה הוא מעדיף אח זה או אחר? על למה הוא נהייה פתאום חולה ודוחק הצידה את כל התוכניות ואת החיים עצמם?

ישנה הילדה הצעירה שצריכה להתמודד עם אב חולה שאינו זוכר כמעט דבר, ועם אח גוסס, בדיוק בתקופת הנעורים.

ישנה האם, שהחיים הבטיחו לה דברים שונים לגמרי, שמבקשת לעתים לחיות, רק עוד קצת את החיים שרצתה פעם, שמחפשת אהבה במקום זו שנלקחה ממנה, שמסרבת לעתים להכיר בסוף הידוע מראש, ולעתים יודעת שזהו, זה מה שיהיה, הילד שהרתה וילדה וגידלה ואהבה, חולה ולא יחלים עוד:

"ישבתי על הכיסא ותהיתי על קנקנה של אמי, ואפילו כעת אני תוהה האם כל מה שסיפרתי עליה עד כה מלמד עליה. אני חש בעיקר תעתוע. ואולי התעתוע הזה נובע מכך שבגוף הזה שילד שישה ילדים, ושבעיני אותם ילדים נראה מבוגר ואימהי, בגוף הזה שוכנת אותה נערה חייכנית ומלאת תום מאותו תצלום ישן, נערה שמבקשת פעם אחר פעם להתעלם מהעובדות המשחירות, שמכרסמות בתום עלומיה, ושוב לרקוד? ואולי בלב הנערה, השוכן בגוף המבוגר הזה, יש תקווה שאינה נובעת מייאוש, אלא פשוט מכירה בו, ולכן היא מוסיפה לחפש פעם אחר פעם אהבה?" (עמ' 130)

וישנם הסובבים, אלה שמותר לספר להם, אלה שאסור, קרובים שמתרחקים, רחוקים המתקרבים, אנשים זרים שנכנסים לחייהם.

"..אבל מהי תקווה? תקווה היא ייאוש מטוגן. מי צריך תקווה כשאין ייאוש? מי צריך תקווה כשהכל בסדר? מי בכלל היה מעלה על הדעת לקוות אם היה מובטח לנו שהכול טוב ויישאר טוב?" (עמ' 8)

והתקווה, שאולי, שבכל זאת, תימצא תרופה, שהמוות יידָחה, שהמצב יוטב, שתקופות הרגיעה יימשכו.

אבל ברור לכל, גם לקורא/ת, החל מתחילת הספר, כי הסוף יגיע, ומוקדם מן המקוּוה, בסוף האח החולה ימות, ועד אז מלווה הקורא/ת את המשפחה, דרך עיני האח הכותב – מיכאל – בכל המכאובים הקטנים והגדולים.

הספר הזה אינו קל לקריאה ואינו קל לעיכול; הוא חשוף וגלוי וקורע מסווה (שאולי היה ואולי לא) מפניהם של אנשים שאני מכירה מעט, ועכשיו הפכו למוכרים הרבה יותר; והוא מטריד ומציק, בשאלות של מה היה קורה אילו הייתי בסיפור דומה? ואיך הייתי מתנהגת, ומה הייתי עושה או לא עושה? הוא הופך את החיים לשבירים הרבה יותר, כי אין שום הבטחה ש"לי זה לא יקרה".

"כשאנחנו נולדים, כמו פתאים מול סוכני מכירות ממולחים, מוסתרים מאיתנו כל הסעיפים הנוראים שנחבאים בחוזה שלא בחרנו בו מלכתחילה." (עמ' 135)

וזהו ספר על אהבה, ורחמים, וחמלה, על גבורה אמיתית הנחבאת אל הכלים של היום-יום וההתמודדות עם מחלה קשה בתוך משפחה, והיכולת להיות יחד, ולאהוב ולתמוך, בתוך כל הכאוס. על תעצומות הנפש שאפשר לגלות, כל אחד בתוכו, בהינתן מצב שכזה.

כדאי מאד לקרוא.

תוחלת החיים של אהבה – ינץ לוי. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 398 עמודים.

לרכישה

לרכישה דיגיטלית

ועוד משפט אחד שצדתי מן הספר הזה, ושמרתי לי:

".. רחמים הם אויב גדול לאהבה, אפילו יותר משנאה. אמנם הם דומים לה, אך למעשה הם גרסת העופרת של האהבה." (עמ'ב 175)