2007 – קובי עובדיה

 2007".. בשנת 2007 המילניום נכנס אל שנת השבתון הראשונה, וב- 2007 בריטני ספירס יצאה מדעתה,.. וב-2007 הבורסה נפלה אחת ולתמיד, ואיתה קרסה כל כלכלת העולם.. וב- 2007 חברת אפל הוציאה את האייפון הראשון שלה לחנויות.. בשנת 2007 ז'אן בודריאר נפטר, ומילותיו האחרונות היו, זאת היא שנת המעבר האחרון, וב- 2007 עלתה משפחת קרדשיאן על המסכים,.. וב- 2007 פייסבוק המציאה את הלייק, ויצא ספר הניו אייג' הנמכר ביותר בכל הזמנים, והוא נקרא הסוד, והוא מספר שאחרי אלפי שנים סוף סוף נמצא הסוד הגדול שהאנושות חיכתה לדעת על האדם,… ובשנת 2007 הצליחו לייצר לראשונה תאי גזע אנושיים, ואני פתאום איזה לילה אחד הצלחתי לחבר את הכול למילה אחת, והמילה גרמה לי להבין את הכל…" (עמ' 119 – 120)

ספר שפותח לי עולמות חדשים, כאלה שלא ידעתי על קיומם, תמיד יש לו ערך מוסף. ספרו החדש של קובי עובדיה – 2007 –  פתח לי פתח לעולם שלא הכרתי, הייתי מודעת לקיומו, כך בערך,  ולא ממש "בער" לי להכירו לעומק. עולם שככל הנראה לא הייתי כוללת בין "עשרת העולמות" שאני רוצה להכיר, עולם מרתק ודוחה בו בזמן, עולם שאין בו דריסת רגל לנשים, עולם שלא אשמח להכיר לאמא שלי, למשל. עולמם של גברים העושים מעשיהם בהחבא, כדי שלא ידעו סביבם שיש להם צד נסתר, עולם של אדונים ועבדים העושים כפקודתם של אדוניהם, עולמו של שרון יאנג, שהוא אפל ומואר באור אפל, אחר מכל מה שהכרתי עד כה. עולם ששרון יאנג רוצה להיות בו ומנסה לברוח ממנו, ככל שיוכל, משום שהעולם הזה מרחיק אותו מכל מה שהיה לו. משחק סכום אפס.

וככה זה מתחיל:

"בראשית בראתי את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. והרוח שלי ריחפה על פני המים. ואני אמרתי ויהי אור, והיה אור. .." (עמ' 13)

שרון יאנג, גבר צעיר שיש לו הכל. אייפד ואייפוד ואייפון (שש פלוס), ג'יפ מהודר ודירה בקומה 27 במגדל מגורים מפואר בתל-אביב, שכל רהיט בה עוצב על ידי מעצב צמרת אחד ויחיד במינו (מסתבר שיש כמה מהם). יש לו הכל. שמו הולך לפניו מאז השתתף באחת מתכניות הריאליטי המגלות זמרים חדשים, מזהים אותו ברחוב, נערות מתקבצות למרגלות המגדל בו הוא גר וקוראות בשמו.

יש לו הכל.

ואין לו דבר.

שרון יאנג הגיע מעיירת פיתוח, שהיום היא כבר עיר, עדיין נידחת, בקצה העולם שמאלה. הגיע לכבוש את העיר הגדולה, ממש בתחילת המילניום:

"ואז התחיל האלף השני.. הגעתי לתל אביב בדיוק בשנה אפס אפס, .. אני הגעתי לתל אביב, ומיד היא פתחה את הרגליים לקראתי, אני זוכר הרכבת הגיעה אל הרציף, והדלתות האוטומטיות נפתחו, ואני יצאתי מהן, ופתאום האוויר היה אחר, האוויר היה כזה שאפשר לנשום אותו, כל האפשרויות היו פתוחות, שנות האלפיים התחילו, ואני גם…" (עמ' 44)

פעם היה לו שם אחר, פעם היתה לו משפחה, שם בדרום הרחוק. בעיר הגדולה הוא נולד מחדש, כבש את מקומו במרכז הבמה. יש לו הכל, כאמור, הקואצ'רים הכי טובים, וספק החומרים לעישון הכי טוב. והסרסור הכי טוב; שרון יאנג הוא מאסטר, ויש לו עבדים, כולם בצ'אטים, בסקייפ, באון-ליין. שרון יאנג הוא הומוסקסואל, שכבש את הפסגה, ויש לו הכל.

ואין לו דבר.

רק ריקנות וגעגועים למשהו שאין, ואין דרך להגדיר בדיוק מהו האין הזה.

"..אנשים כל הזמן אומרים איזה כיף, אמרה לי פעם אמא, איזה כיף שאני בן שבע, ואיזה כיף שאני בן שש-עשרה, ואיזה כיף שאני יכול להוציא רשיון נהיגה, ואיזה כיף שכבר חנוכה, שכבר פסח, שכבר הקיץ, איזה כיף, אבל הם לא שמים לב שבכל יום שעובר, הזמן שלהם הולך לאחור, החיים הולכים ומתקצרים, הולכים ונגמרים, וזה כבר לא כיף בכלל. .. (עמ' 52)

שנת 2007 היתה השיא, השיא של הכל, כל החלומות, כל המאוויים. אפשר היה לטפס משם עוד, אבל המדרון כבר נראה בבירור. "הכל" כבר הושג: התהילה, החלומות שהוגשמו, היכל הנצחון, שיא הדקדנס. שנת 2007 סימנה את העתיד, את השינוי, שינוי בתפיסה, שינוי בערכים, שינוי כלכלי, שינוי אישי.

".. אני זוכר, אני זוכר איך הלכתי ברחובות שלהם בשנה הראשונה בחרדת קודש, שלא יקלטו שאני לא מכאן, אבל אז כל התל אביבים האמיתיים עזבו את העיר, וכל מיני אפסים וואנאביז עברו לגור כאן במקומם והביאו איתם, בסופו של דבר, את האסון הגדול ביותר, בתולדות העיר, המחאה החברתית, שפשוט הרסה את הכול, חבורה של עניים, מכוערים ופשוטי עם השתלטו על השדרה וביקשו להפוך אותה לשלהם, ביקשו להוריד אותה אל גובה העיניים שלהם, והיא ירדה,.." (עמ' 164 – 165)

שרון יאנג הוא, במידה מסוימת, בן דמותו של מוטי ביטון, גיבור ספרו הראשון של קובי עובדיה – העונה האחרונה של מוטי ביטון. כמותו הוא בן יחיד בין אחיותיו, כמותו הוא בן לעיירה נידחת בדרום, כמותו הוא חולם על עולם אחר, טוב יותר, זוהר יותר. שלא כמותו, הוא מצליח להגשים את החלום, אולי משום שמוטי ביטון עדיין נער, ושרון יאנג כבר לא; הוא מצליח ומגיע לעיר הגדולה, והופך למפורסם ועשיר, כזה שיש לו כל מה שרק אפשר לחלום עליו כשאתה נער דחוי ומפוחד בעיירה נידחת בדרום, כזה שיש הלוחשים את שמו בהערצה, ויש הצועקים בקול גדול. כן, יש לו הכל.

ואין לו דבר.

רק ריקנות ועצב, אם הוא רק חושב. ואולי כדאי שלא לחשוב כלל.

".. כל הומו חושב שהוא נזר הבריאה, משהו מיוחד בעולם, חיה נדירה שטרם נראתה כמוה, ורק מחכה להיוולד בתור דמות גדולה מהחיים שתסחף אחריה את העולם כולו." (עמ' 150)

את הספר הזה קשה היה לי להניח מן הידיים, מרתק ושואב אל תוכו. כתיבתו של עובדיה מפיחה חיים בדמויות עד כדי יכולת לשמוע את טון הדיבור ולדמיין את מראן, את הבתים, הדרכים, האנשים והנשים הנמצאים ברקע, ממש כאילו הוקרנו מולי.

 ספר שיישאר איתי עוד זמן רב אחרי שסיימתי קריאתו, ודוק של עצב יישאר יחד עימו.

2007 – קובי עובדיה. הוצאת זמורה ביתן. 249 עמודים.

לרכישה

לרכישה בדיגיטל

משהו ששעשע אותי במהלך הקריאה: שרון יאנג מייחס חשיבות מיוחדת לתאריכים המכילים בתוכם את הספרה 1. כך הוא מגיע לתל אביב ב- 11.11 (שאז ברור לו שיצליח). וה- 11.11 הוא גם התאריך בו תפרוץ המהפכה החברתית על-פי ספרו של ניר ברעם "צל עולם", מהפכה שיש לה חלק, כך על-פי שרון יאנג, בשינוי שחל סביבו, וכנראה גם בו.

ומשהו לבחור הזעצער: בעמ' 184, פיסקה שניה, שורה עשירית – יש לכתוב "מסיט" ולא "מסית", ובשורה 15 – "כן" ולא "כנה"

אלה יווניה קוראת ספרים