לבד בתאטרון המוות – טֶרי הֵייז

לבד בתיאטרון המוותאת הספר הזה קבלתי בהשאלה ולקריאה מקולגה לעבודה, חובב ספרי מתח, שהתלונן על כך שכמעט תמיד הגיבורים בספרים הללו הם אנשים בודדים, שהיתה להם פעם משפחה, או שאף פעם לא היתה, וזה קורע את לבו. והנה, ממש בתחילת הספר הזה ישנו הסבר ברור למה תמיד, או כמעט תמיד, הסוכנים החשאיים והבלשים הפרטיים או המשטרתיים, הם אנשים בודדים:

"..הייתי מועמד מושלם לעולם החשאי. הייתי פיקח, הייתי זאב בודד, והייתי הרוס עמוק בתוך הנשמה שלי.

אבא שלי הסתלק עוד לפני שנולדתי.. כמה שנים אחר כך אמא שלי נרצחה…

..

ילדים בלי הורים לומדים לשרוד, הם לומדים בשלב מוקדם להסוות את מה שהם מרגישים אם הכאב בלתי נסבל, הם לומדים לחפור קבר בראש שלהם ולהסתתר בתוכו. ..

כשישבתי בחדר ההוא.. הבנתי שאימוץ זהות אחרת והסוואה תמידית של מי שאתה ומה שאתה מרגיש, הם הכשרה אידאלית לעלם החשאי." (עמ' 32)

הנה כי כן, גם גיבור הספר הזה, כמו גיבוריה הרבים של הסוגה, איש בודד, שאין לו משפחה ואין לו מחוייבויות, ויכול להקדיש את כל כולו למאבק ב"רעים".

והרעים הפעם רעים מאד! בעצם – שני גיבורים לספר הזה: המספר, סוכן חשאי בארגון עלום שם באמריקה, המחליף שמות וזהויות (ועל כן אין שום טעם לקרוא לו בשם כלשהו), מוכשר כשד, בעל יכולות כמעט על-אנושיות, אינטואיציה מבריקה, השכלה מצוינת. בעצם הוא סוג של "בדימוס" כי הארגון בו שרת נסגר, והוא מבלה את ימיו בנסיון לחיות חיים שגרתיים כאלה או אחרים, ואיזשהו אירוע מחזיר אותו לעבודה.

מנגד – הנבל האולטימטיבי, שכיאה לימים האלה – מוסלמי קיצוני מערב הסעודית, אף הוא בעל יכולות כמעט על-אנושיות, בעל השכלה וקשרים, ויכולת להחליף זהויות כמעט כמו מי שמאחוריו עומדת האומה החזקה ביותר בעולם.

ושניהם יריבים מרים שאינם יודעים האחד על השני, שניהם הולכים במעגלים המתקרבים לאט לאט זה לזה עד שהם משיקים, עד שיגיע הקרב האחרון.

קו פרשת המים של הספר הוא ה- 11 בספטמבר, 2001, תאריך שמרבית הקוראות והקוראים יכירו, ואף זוכרים איפה היו ומה עשו בזמן שדיווחו על מטוס שפגע במגדל מרכז הסחר העולמי. האירוע הזה התניע סדרה של ארועים גדולים וקטנים שהפכו חלק מן הסיפור כולו.

והרהור אחד, שעולה בגיבור, בעת שהוא עובר על פני מה שהיה פעם מרכז הסחר העולמי, הרהור שנכון לכל מקום שהיה פעם אתר אסון:

"בסופו של דבר יתרוממו מהצלקת מגדלים חדשים ועליהם יהיו לוחות עם שמות הנספים, עד שבפחות זמן ממה שרובנו נהיה מוכנים להאמין אנשים יחלפו לידם במהירות ובקושי יזכרו שהם על אדמה קדושה." (עמ' 198)

ספרי מתח נחלקים לשני סוגים – אלה בהם איננו יודעים מיהו הפושע / הרשע, ואנו מלווים את הגיבור בנסיונותיו /נסיונותינו לגלות מיהו הפושע ומה המניע, וישנו הסוג השני, זה שאנו, והמספר הכל יכול, יודעים מיהו הפושע ומלווים את הגיבור בנסיונותיו לפענח את התעלומה; הספר הזה שייך לסוג השני. ומשום שהמספר הוא הגיבור ה"טוב" הרי שברור לנו כי הסוף יהיה (סוג של) סוף טוב, דהיינו נצחון הטובים על הרעים, אחרת לא היה נשאר לספר, ועדיין הספר נקרא בנשימה עצורה כמעט, מותח ומרתק, הופך דפים כמעט עד האחרון שבהם (כולל דף התודות). בכך הופך הספר לממש מצוין, לסוגו. למרות הידיעה שהסוף צריך להיות טוב (כי אחרת, כאמור, לא היה נשאר מי שיספר), למרות רוחב היריעה וסיפורי המשנה הרבים, ההולכים ומתקבצים ומשתלבים לתוך הסיפור המרכזי, למרות כל אלה, אין הספר חדל לרתק אף לא לרגע.

ואולי בכך גם חולשתו (האחת) יותר מדי "לא-יכול-להיות" היו לי בספר הזה; לא יכול להיות כזה גיבור על (סופרמן לא נחשב), וכזה נבל-על, בעלי כאלה כוחות וכישורים ויכולות. לא יכול להיות שכל הסיפורים משתלבים בדיוק. לא יכול להיות התזמון המדויק.

אבל הי – זה "רק" ספר מתח, אין שום צורך לעסוק בדקויות הללו; ספר כזה נמדד ביכולתו לרתק, ובכך הצלחתו הרבה.

הספר הזה מומלץ ביותר, לסוגו, ולאוהבי ואוהבות ספרי המתח הוא בכלל סוג של מתת אלוה.

ורק עניין אחד שקצת שעשע אותי בזמן הקריאה; באחת מנקודות הזמן נזקק הגיבור לטלפון סלולארי, ואלה הדרישות שהעלה:

"..הוא ביקש מאחד מהם להתקשר לסי-אי-איי ולומר להם שיש להם שש שעות לשלוח אליו סמארטפון מצויד במצלמה דיגיטלית משופרת. המצלמה צריכה להיות מחוברת למערכת הג'י-פי-אס הפנימית של הטלפון." (עמ' 309)

להזכיר יכולות שכאלה שיש לכל טלפון חכם כבר לא מעט שנים, נראה לי קצת מצחיק.

אז חייכתי.

לבד בתיאטרון המוות – טֶרי הֵייז. תרגום (עם הארות/הערות שוליים מצוינות של העורכת): שמעון בוזגלו. הוצאת ידיעות ספרים. ספרי עליית הגג. ספרי חמד. 688 עמודים

I Am Pilgrim – Terry Hayes

לרכישה

לרכישה דיגיטלית

אלה יווניה קוראת ספרים